השאלה הגדולה שאיתה מתמודדת מסכת ראש השנה היא כיצד מבססים מערכת משפטית שמאבדת אמון ציבורי. דרך אחת להבין מהי שאלת המפתח של מסכת – מה שאלת "המטא" שמדריכה אותה, היא לבחון את עריכתה. במה היא פותחת ומסיימת. דרך אחרת היא לבחון את סיפורי המעשה שהיא בוחרת לספר. איפה היה לעורך חשוב לא להסתפק בדיון ההלכתי אלא להעביר מסר רחב יותר או לשמר מסורת מרכזית בעיניו. במשנה במסכת ראש השנה יש שלושה סיפורים, כולם קשורים לקידוש החודש – נושא שמעסיק יותר מחצי מסכת – וברובם רבן גמליאל הוא הגיבור הראשי. שני הסיפורים הראשונים מוקדשים לעידוד העדים לבוא ולהעיד על מולד הירח. כי מבחנה הראשון של מערכת משפטית הוא הנכונות של הציבור להשתתף במערכת. בית משפט לא יכול לתפקד בלי נכונות ציבורית נרחבת לתמוך בהליך המשפטי. וכך מספרת המשנה (פרק א' משנה ו'):
מעשה שעברו יותר מארבעים זוג (זוגות של עדים), ועיכבן רבי עקיבא בלוד.
שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים, נמצאת מכשילן לעתיד לבוא.
אנחנו נמצאים בדור הראשון לאחר החורבן ורבן גמליאל הוא הדמות הבולטת ביותר במאבק על ביסוסו של מיסוד חדש לעם ישראל, שאחד מעיקריו הוא לבצר את מעמד בית הדין של יבנה. לפי הסיפור, העם משתף פעולה. יותר מ-80 אנשים נעים בדרכים להגיע ליבנה כדי להעיד, אבל רבי עקיבא עוצר אותם בלוד. המפרשים מסבירים שזה היה בשבת, ורבי עקיבא לא רצה שהעדים יחללו שבת יותר מהדרוש, וכדי לקדש את החודש צריך סה"כ שני עדים כשרים. רבן גמליאל נוזף ברבי עקיבא ומסביר לו שתמיכת הציבור המערכת המשפט חשובה יותר משמירת השבת. בסיפור השלישי יתגלה שרבי עקיבא אכן הבין את המסר. במשנה הבאה (משנה ז') עוסקת המשנה בכשרותם של העדים והיא מספרת:
מעשה בטוביה הרופא, שראה את החודש בירושלים, הוא ובנו ועבדו משוחרר, וקיבלו הכהנים אותו ואת בנו, ופסלו את עבדו.
וכשבאו לפני בית דין, קיבלו אותו ואת עבדו, ופסלו את בנו.
הסיפור הזה מגלה לנו משהו ממה שערער על מעמד בית הדין, ומדוע היה רבן גמליאל צריך להיאבק. לפי הסיפור, עד תקופה מסוימת הייתה מערכת משפט כפולה – של הכוהנים ושל חכמים. לכל אחת מהמערכות, הייתה מערכת ראיות אחרת. לכן, כל אחת מהערכאות המשפטיות סברה, שלא ניתן לסמוך על קביעת החגים של הערכאה המשפטית הנגדית. זה אולי נראה לנו זניח אבל ציבור שלא יכול לחגוג ביחד את מעגל השנה סובל ממשבר חוקתי, חמור מכך זו ממש תנועת ההיפרדות. ישראל הפרושית ויהודה הכוהנית או ההיפך. די אם נזכיר שבפילוג המקראי של ממלכת ישראל ויהודה, אחד הדברים הראשונים שעושה ירבעם בן נבט הוא לשנות את התאריך של חג הסכות. כיוון שברי שהמערכת הכוהנית קדומה יותר, הרי הסיפור מגלה שרבן גמליאל עומד בראשה של מערכת משפטית מהפכנית, ולאחר החורבן אפילו רציפותה היא נפגעה, ועליה להתבסס מחדש ביבנה.
שיא מאבקו של רבן גמליאל מופיע במרכז המסכת. בסיום פרק ב' (מתוך ארבעת פרקי המסכת) וכך מספרת המשנה (משניות ח'-ט'):
מעשה שבאו שנים (שני עדים) ואמרו, ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב.
אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם.
כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל.
ועוד באו שנים ואמרו: ראינוהו בזמנו, ובליל עיבורו לא נראה;
וקיבלן רבן גמליאל.
אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן! היאך מעידין על האשה שילדה, ולמחר כריסה בין שיניה?
אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך.
רבן גמליאל יושב ביבנה, חוקר את העדים ומחליט לקדש את החודש לפי ממצאיו הראייתיים. אז מסתבר שהמערערים הגדולים ביותר על סמכותו הם המשפטנים הגדולים של תקופתו. חבריו לספסל בית המדרש. הם עוקבים אחרי פסיקתו בכלים משפטיים וסבורים שרבן גמליאל מעריך עדויות באופן לא סביר. בכך אנחנו מגיעים למבחן השני שדרוש למערכת משפטית – היא חייבת להיתמך על ידי מומחי המשפט והנהגת העם. במקום להקשיב לביקורת המשפטנים, רבן גמליאל בוחר לטפל בכוחנות ברבי יהושע, גדול חכמי תקופתו:
שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך.
רבן גמליאל יוצר משבר חוקתי מכוון. רבי יהושע צריך להחליט אם הוא נשמע לנשיא או שומר את היום המקודש ביותר בשנה בזמנו. רבן גמליאל דורש ממנו להעדיף את סמכות בית המשפט על קדושת יום הכיפורים! רבי יהושע קרוע. אין דרך טובה לצאת ממשבר חוקתי. או שתוותר על הדבר הקדוש לך ביותר. או שתחריב את סמכות מערכת המשפט. בסיטואציה הזו פוגש רבי יהושע את רבי עקיבא הצעיר ממנו, ומסתבר שאכן רבי עקיבא למד את הלקח מהסיפור הראשון:
הלך ומצאו רבי עקיבא מצר.
אמר לו (רבי עקיבא לרבי יהושע): יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר (ויקרא כ"ג ד'): "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם", בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו.
רבי עקיבא מסביר שאין יום כיפור "אמיתי". אין חוקי ה' כשלעצמם. מה שבית הדין קובע שהוא חוק ה', מה שבית הדין קובע שהוא יום כיפור, הוא החוק. זו משמעה של סמכות משפטית. אבל רבי יהושע לא מסתפק בכך. הוא חושד שרבי עקיבא הוא איזה אנרכיסט תומך מערכת המשפט גם כשהיא בבירור טועה ופוסקת באופן הזוי ומקומם. לכן הוא פונה בצר לו לרבי דוסא, אותו רבי דוסא שביקר את רבן גמליאל בלעג מושחז "היאך מעידין על האשה שילדה, ולמחר כריסה בין שיניה?" דהיינו, רבן גמליאל פוסק לפי עדים שמעידים שאשה ילדה ולמחרת היא בהריון… אותו רבי דוסא שרבי יהושע הסכים איתו:
בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו (רבי דוסא לרבי יהושע): אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו…
רבי דוסא מסביר לרבי יהושע שאם הוא לא יקבל את פסיקתו של רבן גמליאל, לא רק יום כיפור לא יהיה, אלא לא יהיו בכלל חוקים, או מסורת, או דת. כל מבנה נורמטיבי תלוי בקבלת הסמכות הרציפה של האינסטנציה המשפטית שתפקידה לפרש את החוק ולקבוע מה החוק אומר ומתכוון וכיצד יש ליישמו. יש מערכות משפטיות טובות יותר וטובות פחות. אבל עדיף להישמע לפסיקה גרועה מאשר להחריב את סמכות המשפט.
נטל (רבי יהושע) מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו.
עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום, רבי ותלמידי, רבי בחכמה, ותלמידי שקיבלת את דברי.
רבי יהושע בוחר לחלל את יום הכיפורים ולא להחריב את מערכת המשפט. בהקשר אחר מספרת הגמרא שרבן גמליאל שט בים ולפתע פרצה סערה וספינתו חישבה להישבר. אז עושה רבן גמליאל את חשבון נפשו על מאבקו בביסוס המיסוד המעורער (בבא מציעא, נ"ט ב'):
רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל.
המשנה שהמציאה, לראשונה בתולדות ישראל, שראש השנה הוא יום הדין האלהי, מלמדת אותנו שאין דין אלהי בלי מערכת משפט אנושית.
מאחלת לכולנו שנה של מפגש בין ראשי מערכת המשפט למערערים עליה. שנה שבה יוכלו להגיד השופטים למתנגדיהם "רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת את דברי"
לשנה טובה של אחדות וצדק.
המאמר פורסם ביום 15.9.23.
