הפרשה מצווה על מה שמכונה בהלכה "קרבן יולדת" (ויקרא י"ב ב'-ו'):
אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה… וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָה לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת…
לאחר שהיולדת היתה טמאה במשך יותר מחודש אם ילדה בן, וחודשיים וחצי כמעט אם ילדה בת, היא מביאה שני קרבנות. האחד קרבן עולה שעל פי רוב נתפס כקרבן שבא לבטא את תודתה והשני קרבן חטאת. השאלה הגדולה היא מדוע קרבן חטאת. בפשט התורה מדובר על קרבן המשלים את הטהרה, מלשון חיטוי. כפי שבפשט נתפס קרבן חטאת בהקדשת הכהנים לעבודתם (ויקרא ח' י"ד-ט"ו):
וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת… וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ *וַיְחַטֵּא* אֶת הַמִּזְבֵּחַ…
לפי פרשנות זו, יולדת מביאה קרבן חטאת בשל כך ששהתה תקופה ממושכת במצב של טומאה ועכשיו היא משנה "פאזה" בדומה לנזיר שאחרי ששהה זמן ממושך במצב של נזירות מביא קרבן חטאת לשינוי "הפאזה" בדומה לקרבנות החטאת בא' ו-ז' בניסן לפי הנביא יחזקאל (יחזקאל מ"ה, י"ח-י"ט) שמחטאים את המקדש בתחילת שנה חדשה. פרשנות זו נרמזת בגמרא (בבלי נדה ל"א ב'. מתורגם):
כיצד לומדים שהמילה "חטא" היא מלשון טהרה? שכתוב (ויקרא י"ד, מ"ט) "וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת"… ואם תרצה אמור מכאן (תהלים נ"א, ט') "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר".
אלא שלמרות זאת הגמרא מתעקשת שלא להציע את ההסבר הזה, ובאותו עמוד ממש מביאה הסבר אחר. ההסבר היחיד שהיא מציעה לקרבן החטאת של היולדת:
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן?
אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה. לפיכך אמרה תורה תביא קרבן.
לפי רבי שמעון בר יוחאי אשה במהלך הלידה נשבעת שהיא סיימה עם יחסי מין לנצח. וכיוון שברי שזו שבועת שווא היא צריכה לכפר. המדרש הזה הפך למדרש הנפוץ ביותר להסבר קרבן החטאת, אולי בשל כך שהוא פנה לעומק רגשות האשם של גברים, ואולי עמוק מכך הסיבה היא שהגמרא מבקשת שלא ליצור טהרה שלמה סביב הלידה. היא מבקשת להזכיר שהן יצירת החיים והן החיים עצמם כרוכים בפגמים עמוקים. מיניות אינה תמיד ובהכרח רק עונג. האדם החי אינו תמיד ובהכרח רק עושה טוב.
אלא שבתוך הסוגיה הגמרא עצמה שוללת את המדרש הזה בנימוקים הלכתיים ונותנת את זכות המילה האחרונה להתקפה משולשת של רב יוסף על ההסבר המדרשי (שם מתורגם):
מתקיף אותו רב יוסף:
(ראשית) והרי היא מזידה (נשבעה בכוונה ותפר את שבועתה בכוונה, ואילו קרבנות חטאת הם רק על שגגות!)
(שנית) ובחרטה תלוי הדבר (שבועות מפרים בחרטה עליהן באמצעות התרת נדרים ולא באמצעות קרבן).
(שלישית) ועוד קרבן שבועה היתה צריכה להביא. (חטאת איננו קרבן על הפרת שבועה אפילו בשוגג. על חטאים שקשורים לדיבור, ובלשון ההלכה "ביטוי שפתים" מביאים סוג אחר של קרבן שנקרא "עולה ויורד" כי הוא מיסוי פרוגרסיבי. כל אחד מביא בו קרבן אחר בהתאם למצבו הכלכלי).
אם כך כשמחברים בין המדרש לסוגיה ההלכתית נותרנו בלא הסבר משכנע לקרבן החטאת. שני פירושים מדרשיים יפים ראיתי, שעוקפים את הביקורת ההלכתית של רב יוסף ועדיין עומדים על הראציונאל של הגמרא. רבנו בחיי בן אשר (על ויקרא י"ב ז') מציע:
ויתכן לפרש שאין הקרבן הזה מצד חטא של עצמה רק מצד אמה שהיא היתה אם כל חי…
לפי ההסבר של רבנו בחיי, הקורבן הוא על עצם הפגימה שבלהיות אנושי. על כל החטאים הכרוכים בכך שאנו בני אדם וחוה, שאנו מתחנכים תמיד על ברכי המורשת הקיימת שמטבעה נושאת עוולות ופגמים. והמדרש הכי יפה ומרגש, שעורר את הזדהותי העמוקה כאם וממש השיב אותי שנים ארוכות אחורה לחוויית הלידה הוא מדרשה של נויה שגיב שמציעה כפרה על כל חטאי העתיד (אתר 929 לויקרא י"ב):
קרבן החטאת הוא הבן פורת יוסף שלי. קללתך, קרבנך, בני – עלי. על כל חטא שאי פעם תחטא, אם תחטא, בשוגג או במזיד, הנה כבר הקרבתי קרבן. ולא רק על חטאייך, בני. אלא עלייך. הנה אלוהים, הנה הקרבתי קרבן. שמור לי עליו, מחמל נפשי, בבת עיני, פרי בטני. טהור, רך וזך. רק תשמור לי עליו.
