תובנות מבית הבד הקדום במדרש ובשירה.

פרשת תצווה נפתחת במילים (שמות כ"ז כ'):

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

נדמה שהביטוי החריג למנורה "נֵר תָּמִיד" מבטא באופן הפיוטי ביותר את המנורה כסמל. אפשר לאהוב את המזבח בו מתכפרים עוונותיהם של ישראל ואפשר להזדעזע ממרחץ הדמים המתרחש בו. אפשר לערוג אל הכרובים שכנפיהם אחוזות זה בזו (אם לא למעלה מכך) ואפשר להזדעזע מכך שבקדשי הקדשים של עם ישראל נמצא מיצג מיני בוטה. המדרשים מבטאים בדרכם את שתי האפשרויות. אבל מי יכול שלא ללכת שבי אחר שלהבות של אש הבוערות להן בנינוחות בתוך השמן המעולה ביותר למאור, שמן הזית? מי לא כמה אל נר תמיד? אכן הזית של פרשת תצווה מיד מזכיר למדרש את הפסוק מירמיהו (ירמיהו י"א, ט"ז):

זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ.

מכאן אוסף עורך המדרש קבוצה של מדרשים שמתחילים רחוק מאוד מאידיליית האור.  באמצעותם הוא מתאר פנים שונות של הבניית זהות, שהרי השם הוא סמל הזהות – של הציבור כמו של כל יחיד. הכל בהתאם לשלבי הפיכת פרי הזית לתאורה. האוסף הזה הוא דוגמה מופלאה בעיני לתפקיד של עורך המדרש ולאמירה שהוא יוצר באמצעות סידור המדרשים זה אחר זה.

ריסוק

המדרש פותח (שמות רבה לו א'):

וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד? והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל… 

אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו, ואח"כ מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן, ואח"כ טוחנין אותן, ואח"כ מקיפין אותן בחבלים ומביאין אבנים, ואח"כ נותנין את שומנן. כך ישראל באין עובדי כוכבים וחובטין אותם ממקום למקום, וחובשים אותן וכופתין אותם בקולרין, ומקיפין אותן טרטיוטין (=חבלים) ואח"כ עושין תשובה והקב"ה עונה להם…

המדרש מתחיל באסוציאציה של הכנת השמן שכוללת את חביטת הפירות במסיק, ריסוקם בין אבני הים והממל ואז הכנסתם לסלי חבלים וסחיטתם. כשהמדרש ככל הנראה מתאר את בית הבד הקדום יותר בו "הבד" היא הקורה, סוחטת את הזיתים באמצעות מערכת של משקולות וחבלים (כמו בתל חצור למשל). המדרש משתמש במילה היוונית "טרטיוטין" לחבלים, שמזכירה לעם שמקדשו נחרב את ה"אסטרטיוטין" הם מפקדי הצבא הרומי שהחריבו את המקדש.

כשהמדרש מפרש את השאלה מי אנחנו, מהו שמנו? בראש ובראשונה הוא מציע את התשובה שאנחנו סך יסורינו. זה הדבר שבונה אותנו, שמכריח אותנו  להילחם על מציאות טובה יותר – לעשות תשובה. חבטות וחבלים – אפילו עד ריסוק.

כשיחה עם המדרש הזה אני מבקשת לצטט את לאה גולדברג (השירים הגנוזים, עמ' 83):

Finale 

לִי לֹא נִתְּנָה שַׁלְוָה עִוֶּרֶת מְבֹרֶכֶת
צֻוִּיתִי בְּיָדַי אֶת שְׂדוֹת הַכְּאֵב לַחֲרֹשׁ
אֲנִי תָּמִיד מִכֶּם אֶל בְּדִידוּתִי הוֹלֶכֶת
כְּמוֹ כֶּלֶב שֶׁהִכּוּהוּ עַל הָרֹאשׁ

וְשָׁם
בַּחֶדֶר מוּל חַלּוֹן וְדֶלֶת
אֲנִי פּוֹרֶקֶת אֶת סִבְלִי
אֶל דּוּמִיַּת הַלַּיְלָה הַמְּיַלֶּלֶת
מוּל צוֹהֵב הַלִּגְלוּג הַחַשְׁמַלִּי…

הפרדה

המדרש ממשיך:

דבר אחר: מה ראה ירמיה למשול אבותינו כזית? אלא כל המשקין מתערבים זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד. כך ישראל אינם מתערבים עם העובדי כוכבים…

דבר אחר: כל המשקים אדם מערב בהם ואינו יודע איזה תחתון ואיזה עליון אבל השמן אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן. כך אבותינו בשעה שהיו עושים רצונו של מקום נצבים למעלה מן העובדי כוכבים…

לאחר סחיטת השמן יש להפריד בינו לבין הגפת. לתת לה זמן לשקוע כשהשמן צף מעליה.

המדרש משתמש בהפרדה שבין השמן לגפת כדי לעמוד על פן מהותי בהבניית הזהות של כל אחד מאיתנו, יחיד כקבוצה. הזהות מבוססת על הבחנה בינינו לאחרים. אבל לדעת עורך המדרש זהות בריאה מבוססת גם על תחושת עליונות. לפחות ברמה של "לצוף על פני המים". אפשר לחלוק על המדרש, אבל אי אפשר שלא לחשוב על כך שהוא  מציע לנו תחושת ערך, ערך שאינו מהותני, שתלוי בקביעת ייעוד ועמידה בו (ראוי לשים לב שהייעוד שהמדרש מציע הוא לעשות את רצון האל. אבל הוא משאיר לנו לפרש מהו רצון האל. דהיינו, מה נותן לנו את תחושת הייעוד.) ואי אפשר להתכחש לכך שתחושת ייעוד וערך הם מרכיבים מרכזיים בזהות בריאה.

גם ללאה גולדברג מענה לשלב ההתעלות של השמן מהגפת בהשראת האור. שלב שעוד מותיר בתוכו את הייסורים שבהם דנו קודם אבל מבטא בחדות את מלאותו של הסובייקט הנפרד. גם היא מציעה ייעוד, אם כי שונה מאוד מזה של המדרש. הרבה יותר ריגשי וקיומי. הרבה פחות אתי. (השירים הגנוזים, עמ' 57):

וְהוּא הוֹלֵךְ לְהִתְאָרֵחַ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ
הַדֶּרֶךְ הֻשְׁלְכָה מֵאֲחוֹרָיו,
מִתַּחַת לְרַגְלָיו הָאֲדָמָה נוֹשֶׁמֶת
בְּמַשְׂטֵמָה עוֹקֶצֶת כְּמוֹ עַקְרָב.

הָאִילָנוֹת דּוֹקְרִים אֶת הָרָקִיעַ
וְהַדְּשָׁאִים הֶחְבִּיאוּ אֶת לֵילָם.
וּמִנַּפְשׁוֹ רוֹצֶה הוּא לְהַשְׁכִּיחַ
שֶׁהִיא הָיְתָה כְּבֵדָה כְּמוֹ הָעוֹלָם.

כִּי יֵשׁ עַל הַפְּסָגוֹת קַלּוּת אַחֶרֶת
וְהִיא כְּמוֹ אַהֲבָה תּוֹסֶסֶת בּוֹ.
וְהִיא בּוֹ אֻמְלָלָה וּמְאֻשֶּׁרֶת,
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ הַנִּשְׂרָף בְּאוֹר לִבּוֹ.

תאורה

דבר אחר:…  כשם שהשמן מאיר כך בית המקדש מאיר לכל העולם שנאמר (ישעיה ס', ג'): "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ". לכן נקראו אבותינו זית רענן שהם מאירים לכל (באמונתם). לכך אמר הקב"ה למשה "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ".

אכן בסוף מסיים עורך המדרש בסמליות שציפינו לה. "בית המקדש מאיר לכל העולם" ובחלקים שדילגתי עליהם בתוך המדרש הזה מתוארת שמחת המקדש כשמחת חתן וכלה וכל ישראל שמחים במקדש. ובגולדברגית (השירים הגנוזים עמ' 36):

כְּשֶׁיֵּצֵא נִגּוּן רוֹקֵד
לְנַשֵּׁק אֶת הַמְּנוֹרוֹת
עַל יָדַי יֻצַּת מוֹקֵד
שֶׁל שִׂמְחָה וְשֶׁל אוֹרוֹת

וְהַלֵּב יִתְמַהּ מְעַט
שֶׁגַּם הוּא קְצָת מְאֻשָּׁר
וּמַבָּט יַגִּיד לִי: "אַתְּ
צְחוֹק פּוֹרֵחַ שֶׁנָּשַׁר"

וְלִבִּי יִתְמַהּ מְאוֹד
שֶׁהָעֶרֶב הַבּוֹעֵר
לֹא יִפְתֹּר אֲפִלּוּ סוֹד
שֶׁל מָחָר הַמִּתְנַכֵּר.

כי בסוף בסוף, מבטיחה לנו גולדברג כמו המדרש, הידיים שצוו לחרוש את שדות הכאב הן הן הידיים בהן מוצת מוקד של שמחה ושל אורות. אבל מחר, נצטרך להתחיל מחדש…

אל מול פני המנורה משתקפים אנחנו. בסבלנו ובאושרנו. כעם וכיחידים.

שבת של שלום ואור.