פרשת תרומה נפתחת בציווי (שמות כ"ה ב'):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

כל אדם מישראל נדרש לשלם כסף לבניית המשכן – להשכנת השכינה בינינו ובתוכנו. על הפסוק הזה מספר הזוהר (זוהר שמות מתורגם קכח א' – קכט א'):

בְּסֵפֶר הַכְּשָׁפִים שֶׁלִּמֵּד אַשְׁמְדַאי לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ – כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִשְׁתַּדֵּל לְהַעֲבִיר מִמֶּנּוּ רוּחַ טֻמְאָה וְלִכְפּוֹת רוּחַ אַחֶרֶת, אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה שֶׁרוֹצֶה לְהִשְׁתַּדֵּל בּוֹ, צָרִיךְ לִקְנוֹת אוֹתוֹ בְּשָׂכָר מֻשְׁלָם בְּכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ מִמֶּנּוּ, בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל, מִשּׁוּם שֶׁרוּחַ הַטֻּמְאָה מִזְדַּמֶּנֶת תָּמִיד בְּחִנָּם וּבְרֵיקָנוּת, וְנִמְכֶּרֶת בְּלִי שָׂכָר, וְאוֹנֶסֶת בְּנֵי אָדָם לִשְׁרוֹת עֲלֵיהֶם, וּמְפַתָּה אוֹתָם לָדוּר עִמָּם…  וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֵינָהּ כָּךְ, אֶלָּא בְּשָׂכָר שָׁלֵם, וּבְהִשְׁתַּדְּלוּת רַבָּה וּגְדוֹלָה, וּבְטִהוּר עַצְמוֹ וּבְטִהוּר מִשְׁכָּנוֹ, וּבִרְצוֹן לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ.

הזוהר מספר לנו את מה שבעצם כולנו יודעים מנסיון חיינו. דברים בעלי משמעות דורשים "שכר מושלם". הם דורשים מאיתנו משאבים – מאמץ, התמדה, כוח רצון, כסף – הכל הוא חלק מהשכר שאנו נדרשים להשקיע בהם. לעומת זאת, את רוח הטומאה מתאר אשמדאי בפשטות כהתמכרות. דברים ממכרים הם פעמים רבות חינמיים (לפחות בהתחלה), נוטים להותיר תחושת ריקנות. הם מפתים אותנו מאוד ולעיתים קרובות אנו אנוסים להמשיך בהתמכרות או לפחות חשים אנוסים. בשביל זה צריך את ספר הכשפים של אשמדאי? שימו אותי ליד חבילת שוקולד ואתאר לכם את "רוח הטומאה" בפרוטרוט…

הזוהר ממשיך ומסביר שזהו תפקיד התרומה למשכן:

וְעַל זֶה כָּתוּב וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ…

וּמִנַּיִן יוֹדְעִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְרַצֶּה בּוֹ וְשָׂם בּוֹ אֶת מְדוֹרוֹ? כְּשֶׁרוֹאִים שֶׁרְצוֹן אוֹתוֹ הָאִישׁ לִרְדֹּף וּלְהִשְׁתַּדֵּל אַחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ וּרְצוֹנוֹ, וַדַּאי אָז שָׁם יוֹדְעִים שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בּוֹ… 

התרומה היא ביטוי לנדיבות הלב – לעובדה שהלב נוהה אחר השכנת השכינה. לפי הזוהר התוצאה של בניית המשכן אינה שכינת ה' במשכן אלא שכינת ה' בכל אחד שלבו נהה אחר השכנת השכינה והיה מוכן להתאמץ ולתרום לכך. רעיון יפה אולם עדיין לא מסביר מדוע צריך את ספר הכשפים של אשמדאי. אלא שאז מלמד הזוהר מהי המטלה העיקרית של מי שזכה להשראת השכינה:

אוֹתוֹ הַצַּדִּיק צָרִיךְ לִרְדֹּף אַחַר הָרָשָׁע וְלִקְנוֹתוֹ בְּשָׂכָר שָׁלֵם…

וְאִלְמָלֵא הָיוּ יוֹדְעִים בְּנֵי אָדָם כַּמָּה תוֹעֶלֶת וּזְכוּת זוֹכִים בִּגְלָלָם (בגלל הרשעים) כְּשֶׁמְּזַכִּים אוֹתָם, הָיוּ הוֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם (אחרי הרשעים) וְרוֹדְפִים אוֹתָם כְּמִי שֶׁרוֹדֵף אַחַר הַחַיִּים.

המטרה העליונה של מי שרוצה השראת שכינה היא לרדוף אחר הרשעים. זוהי ממש תמצית החיים. שוב חוזר הביטוי "שכר שלם", שהפעם לא מושקע במשכן אלא ברשע. קודם ראינו שמי שמשקיע "שכר שלם", דהיינו את מיטב משאביו בהידבקות בקב"ה וודאי ששכינה שורה בו. גם את זה אנו מכירים מנסיון חיינו. דברו עם אדם ששקוע במחקר, ביצירה, בפרוייקט או בעבודה – כשליבנו נפשנו ורצוננו מופנים לדבר אחד, ולו לתקופה, הרי הדבר  ממלא את מחשבותינו, מעסיק את רגשותינו, קובע את האסוציאציות שלנו ואת נושאי השיחה שלנו עם חברינו. אז מה המשמעות של שקיעה באדם הרשע? הזוהר רוצה שננסה לשנות את הרשע. אבל הוא מתאר הידבקות של מושקעות ריגשית, של נהיית הלב אחרי הרשע, כשממש כמו כל נהיית לב בהכרח הדבר משנה אותנו. עכשיו מתגלה הסוד של ספר הכשפים של אשמדאי, אותו הוא לימד את שלמה המלך החכם באדם. שלמה, המלך הגדול בתולדותינו, שהצליח לבנות את המקדש, ולהשליט בממלכה המאוחדת שלום ושגשוג. התנ"ך נותן לו את המחמאה הגדולה ביותר שמקבל מלך מקראי (מלכים א' ב' י"א):

וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד.

אותו שלמה שפועל כעצת אשמדאי והתנ"ך מעיד עליו (שם, יא ד):

נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ.

הזוהר אינו מתכוון לרשע הפלילי. זהו הרשע שמטופל על ידי מערכת המשפט, הענישה, והטיפול.  שופטים, סוהרים ועובדים סוציאליים אמנם משקיעים בו כמיטב מקצועיותם אבל לא נוהים אחר הרשע הזה בנפשם כרודפים אחר החיים עצמם ב"שכר שלם". הזוהר מדבר על חברה שבלבה משכן – רעיון אידיאי ומקודש, ומולה רשעים שהם היפוך לאותו משכן, ואולי כמו נשיו של שלמה יש להם משכנים משלהם, לאלים אחרים – לאידיאות אחרות. הזוהר מלמד שלא ניתן להיות מלך – דהיינו דמות מופת פוליטית, מבלי לנהות אחר הרשעים הללו. לנסות לתקנם אבל בהכרח גם להשתנות בעקבותם. העובדה שנשיו של שלמה היטו את לבבו אינו כשל מלכותי אלא פועל יוצא והכרחי מהעובדה שהוא כונן ממלכה יוצאת דופן. לדעת הזוהר החיים החברתיים דורשים לתקינותם את העירוב החברתי והאידיאולוגי הזה. מנקודת המבט הפוליטית המסומלת במלך, חברה שלא פועלת כך, שנותרת מסוגרת בתוך אידיאה אחת, מקודשת ככל שתהיה, היא חברה מקוטבת והרסנית, היא חברה שפועלת כנגד החיים עצמם. אולם מנקודת המבט של האידיאה, הנהיה אחר הרשע היא כישוף של אשמדאי. 

****

המדרש הזה ריגש אותי מאוד. מאז תחילתה של המהפכה המשפטית וביתר שאת מאז ה7.10 אני מרגישה כיצד אני הולכת ומסתגרת בתוך המשכן החברתי והאידיאולוגי שלי. נגמר לי החמצן לשיח עם רשעים. הכל מאיים עלי מדי. הזוהר מביע אמפתיה למצבי הריגשי. הוא יודע שמנקודת המבט האידיאולוגית אכן אני רואה את ספר הכישוף של אשמדאי. אני חווה את מה שחוות כל החברות האידיאולוגיות והמסתגרות שהשטן מציץ באיום מעבר לחומותיהן ומגביה בכך את אותן החומות ממש. אבל הזוהר תובע ממני גם את חכמת שלמה המלך. הוא מבין שהטהרנות האידיאולוגית היא מתכון להרס פוליטי-חברתי. הוא מבקש ממני להשפיע ולהיות מושפעת. אני עובדת על זה…

בברכת שבת של שלום, חודש שירבה שמחה, ויום משפחה מקרב לבבות.