הפרשות המסיימות את ספר שמות עוסקות בבניית המשכן. המדרש מספר לנו דבר מדהים שכלל לא עולה מהכתובים: העם לא הצליח לבנות את המשכן! וכך אומר המדרש (שמות רבה נ"ב ד'):
אמר שלמה (משלי ל"א כ"ט): "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה "
שמשה היה מעולה מכולם…
למה?
שעשו את המשכן ולא היו יודעין ליישבו.
מה עשה?
נטלו כל אחד ואחד מלאכתו,
ובאו להם אצל משה.
ואומרים: הרי קרשים, הרי בריחין.
כיון שראה משה אותם,
מיד שרתה עליו רוח הקדש,
והקימו.
אנחנו נמצאים בסיכומו של ספר שמות וכך מדרש רבה בוחר לסכם את מעלתו של משה: הוא מסוגל לקחת עבודה יצירתית ומשאבים של אנשים רבים ושונים ולהקים אותם לפרוייקט אחד. היו המון אנשים מוכשרים ונשים מוכשרות שתרמו למשכן אינספור דברים. אבל לקחת את כל הכישרון הזה ולהפוך את זה לפרויקט אחד צריך להיות משה רבינו, ואפילו זה לא מספיק – צריך רוח הקדש.
נניח שהיום היינו מנסים להקים את המשכן (או המקדש). נניח שזו לא הייתה בעיה מדינית-ביטחונית. אני מדמיינת מה היה קורה…
היו באים החרדים ואומרים: חייבים להפריד בין נשים לגברים. אין קדושה ללא "גדר ערווה" היו באים הליברלים ואומרים אין "כבוד הציבור" במקום שיש הפרדה. הפרדה היא תמיד אפליה.
היו באים נאמני המקדש ומבקשים לחדש את עבודת הקורבנות כאמור בכל תפילותינו.
היו באים הטבעונים עם תלמידי הרב קוק ואומרים: חלילה, בית המקדש השלישי יהיה בו רק קטורת ומנחה צמחונית כאמור בנבואת זכריה.
היו באים חסידי הבדלנות הלאומית וקובעים: מקדש רק לעם ישראל "והזר הקרב יומת". היו באים חסידי האוניברסליות וטוענים "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים".
והנה קרשים ובריחים וכסף וזהב ואומנים וחכמי וחכמות לב – ומקדש אין.
מסתבר שלדעת המדרש כך בדיוק היה כבר מהקמת המשכן. הנס של ספר שמות כמו גם גדולתו של משה, זה שברגע מסוים בהיסטוריה הוא הצליח לאסוף את כולנו לפרויקט אחד, לתורה אחת, למשכן אחד שמוסכם על כולם – לזהות אחת. זהו הנס שבהיווצרותו של עם ישראל. זה הסיפור והסיכום של ספר שמות עבור המדרש.
נדמה לי שהוא עדיין רלוונטי, איכשהו אנחנו עדיין חיים בתוך הנס הזה ועדיין כמהים לנס הזה גם יחד.
