בפרשת קדושים מצווה התורה (ויקרא י"ט כ"ג):
וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל.
המילים "וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל" יכולות להיקרא כחלק מהנסיבות של הציווי – אם אתם נמצאים בארץ ונוטעים עצים אז עליכם לשמור על מצוות עורלה שמשמעה האיסור לאכול מפירות העץ בשלושת השנים הראשונות לנטיעתו. אבל הן יכולות להיקרא גם כמצווה נוספת – אם אתם נמצאים בארץ אז עליכם לטעת עצים ולהישמר מעורלתם. לכאורה, מוזר לקרוא זאת כמצווה. בידוע שבני אדם נוטעים עצים לפרנסתם – יהודים כגויים מאמינים כאתאיסטים. אם אנחנו מוכרחים לעשות משהו על פי טבענו ההישרדותי אין שום הגיון בלצוות עלינו לעשות זאת. למרות זאת מדרש תנחומא בוחר לקרוא את הנטיעה כמצווה (תנחומא ויקרא י"ט ח'):
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שתמצאו אותה (את ארץ ישראל כשתבואו אליה) מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע.
אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר: "וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל".
כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם.
המדרש גם מסביר מדוע הוא בוחר לראות בכך מצוה:
שלא יאמר אדם, אני זקן, כמה שנים אני חי? מה אני עומד מתייגע לאחרים? (ממילא) למחר אני מת.
אמר שלמה (קהלת ג' י"א): "אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם".
העלם כתיב, חסר ו'. מהו כן?
אילולי שהקדוש ברוך הוא העלים מלבו של אדם את המיתה, לא היה אדם בונה ולא נוטע, שהיה אומר: למחר אני מת, למה אני עומד ומתייגע לאחרים!
לפיכך העלים הקדוש ברוך הוא מלבות של בני אדם את יום המיתה, שיהא אדם בונה.
זכה, יהיה לו. לא זכה, לאחרים.
בקריאה ראשונה נראה ששני חלקי ההסבר אומרים את אותו דבר בדיוק ולא ברור מדוע הם חוזרים פעמיים. גם לא ברור מדוע הפסוק מקהלת מופיע באמצע ההסבר ולא בתחילתו או בסופו כמקובל. אני מבקשת להציע שהמדרש מציע שני הסברים לשני קהלי יעד שונים. קהל היעד הראשון הוא הזקנים. הם אינם רוצים עוד לנטוע כי הם עומדים נוכח המוות המתקרב ונוכח בלויי הגוף וחולשותיו שיש בהם מטעם המוות. ברובם הם כבר אינם זקוקים לנטיעות עבור עצמם שכן הנטיעות שנטעו בצעירותם ממשיכים לתת פירות. הם יודעים שמכל שיטעו יהנו אחרים "ונשבר להם" – הם עייפים. עבורם אומר המדרש: הנטיעה היא מצווה. היא כבר לא להישרדותכם. היא כבר לא מטבעכם וכוחכם. ובכל זאת עשו זאת כי אתם מצווים. כי נדמה לכם (ובא לכם) שאם ילדיכם גדולים אתם כבר פטורים מלנטוע עבורם, אתם כבר פטורים מלהמשיך ליצור ולקדם את החברה והעולם, המצווה עדיין חלה – ניטעו.
קהל היעד השני של המדרש הוא צעירים. ולטעמי הפסוק מקהלת הוא פתיחה להסבר עבור קהל היעד הזה. "העלם חסר ו'" הוא גם מלשון העלמת המוות אבל גם מלשון עלומים. העלם הוא היפוכו של הזקן אליו מופנית הפיסקה הראשונה. ככלל חסד עשה הקב"ה עם העלמים שהעלים מהם את תודעת המוות. כל בני האדם כמובן יודעים שימותו כבר מגיל צעיר מאוד. אבל ככלל אנו מדחיקים זאת. אם היינו שרויים בתודעת המוות כל הזמן לא היינו מצליחים לבנות ולנטוע כי הכל היה חסר משמעות בעינינו. "למחר אני מת" אין משמעו בעוד יום, אלא בעתיד, בסופו של דבר. אז מה הטעם? (שהרי ברגיל לו היה מגלה האל לצעירים את יום מיתתם הוא היה חל בעוד עשרות שנים ולא למחרת).
אולם לפי הפירוש הזה, הסברו השני של המדרש הוא חסר טעם. אם חסד עשה אלהים עם האדם והעלים ממנו את יום המיתה הרי אין שום צורך לצוות על הצעירים לנטוע, הם ינטעו ממילא. אבל המדרש יודע שלא תמיד ולא עם כולם עשה האל את החסד הזה. ישנם אנשים ותקופות שגם עלמים עומדים נוכח פני המוות – כי הם סובלים מדיכאון, כי הם חיילים בעזה או הורים לחיילים. כי הם רקדו בנובה, כי ביתם נשרף בעוטף או נהרס מטילים ופצצות בצפון, כי הם נפגעי טרור, כי הם נפצעו ועולמם חרב עליהם. המדרש הזה פונה למשפחות הנופלים והפצועים שלעיתים מתקשות להשתקם. המדרש פונה אלינו לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, אלינו שכבר למעלה מחצי שנה אנחנו מתקשים עם השיגרה, שהתפוקות שלנו ירדו בעבודה. המדרש אומר לנו: כשאלהים לא יעלים מכם את יום המוות, ולא תרצו לטעת, ולא תרצו לבנות, זכרו שזו מצוה. אם תזכו תהנו אתם מעצם העובדה שאתם חיים חיי יצירה ובניין – חיים של משמעות. אבל ייתכן שאבדה לכם היכולת להנות מכך, היכולת למצוא משמעות. אם לא זכיתם – תעשו זאת בעבור האחרים שיכולים לחוש משמעות, שמעוניינים בפירות ובבניינים שיש לכם להציע.
המדרש יודע שקשיי הזיקנה כמו קשיי הטראומה עלולים לכנס אותנו בעצמנו מבלי יכולת להתעניין בזולת ולדאוג לו. המדרש דורש מאיתנו גם בזמנים הקשים והמכאיבים הללו לפעול למען אחרים. לפי המתווה של המדרש נטיעה אינה רק יצרנות בעולם אלא יציאה מהשקיעה בעצמי אל הזולת. המדרש מקווה שבשעות הקשות, ולעיתים המייאשות, שלנו – בזיקנה או בטראומה, כשכבר לא נרצה לנטוע, ואולי בכלל לא נרצה לחיות, המצווה תקיים אותנו.
המדרש הזה מוקדש בחרדת קדש למשפחות השכול ולאנשים שמתקשים בימים אלו או בכלל למצוא משמעות. אני יודעת שאתם רבים מאוד מאוד, ושיום הזכרון קשה כמעט מנשוא.
