פרשת שמיני מפרטת את סוגי הבשר שמותר ושאסור לנו לאכול. בהקשר הזה אני מבקשת להביא שני מדרשים המהרהרים בדיני הכשרות וכדרכם של מדרשים מערערים את כל שחשבנו קודם. בילקוט שמעוני (פרשת קדושים רמז תרכו) מובא המדרש המפורסם:
אמר רבי אלעזר בן עזריה…
שלא יאמר אדם "אי אפשי (=איני יכול) לאכול בשר חזיר". "אי אפשי ללבוש כלאים" "אי אפשי לבא על הערוה" אלא אפשי.
אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי…
נמצא הפורש מן העבירה מקבל עליו עול מלכות שמים.
המדרש מבקש מהאדם כפיפות לחוק. הכפיפות לחוק שקולה ל"קבלת עול מלכות שמים" דהיינו עצם החוק הוא ערך. הכפיפות לנורמה חיצונית, הטרונורמטיבית, היא בסיס המוסר. למעשה המוסר עצמו הוא נורמטיבי בהגדרה. אבל המדרש דורש מאיתנו יחס נפשי מורכב מאוד כלפי הערך הזה, יחס נפשי מורכב כלפי ערכים בכלל. איזה אדם שומר כשרות מדמיין את עצמו אוכל חזיר?! יהודים רבים, אפילו כאלה שאינם שומרי כשרות, נדחים מהרעיון הזה כביטוי להשתייכותם הלאומית והדתית. איזה אדם נורמטיבי (בכל נורמה מוכרת לנו כיום) מדמיין עצמו בכוונה בא על בנות משפחתו? מדוע רוצה המדרש שלא נחוש דחיה כלפי המעשים הללו, ושאף נדמיין אותם?!
לפני שאנסה לענות אני מבקשת להביא מדרש נוסף (ויקרא רבה פרשה יג, ג):
אמר רבי אבין בר כהנא:
אמר הקב"ה: תורה חדשה מאתי תצא (ע"פ הפס' בישעיהו נא ד') חדוש תורה מאתי תצא.
אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק: אריסטון (=סעודה) עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותו לעולם הבא. הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) (ויקרא ז' כ"ד) "וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ" בשביל שתאכלו ממנו לעתיד לבוא!
רבי אבין אומר לנו שלעתיד לבוא צפויה לנו תורה חדשה. רבי ברכיה מסביר מהי אותה תורה חדשה: לעתיד לבוא אלהים יערוך לכל מי ששמר כשרות סעודה מחלב נבלות וטרפות! (בהקשר בו מופיע המדרש נראה שאכילת הנבלות והטרפות קשורה לסעודת שור הבר והלווייתן כשהמדרש מהרהר האם הם נשחטים על פי ההלכה.) מדוע מבקש המדרש שנחוש כמיהה לאכילת נבלות וטרפות? מדוע מבקש המדרש שנדמיין עולם שבו זהו המאכל של הצדיקים?! יתר על כן, מדוע המדרש מבקש לשכנע אותנו להימנע מבשר אסור דווקא באמצעות ההבטחה שבעולם חלופי ומושלם הוא מותר?! מדוע בכלל מבקש המדרש שנאמין שיום אחד, לעתיד לבוא, תהיה לנו "תורה חדשה". דהיינו מערכת משפטית שונה לגמרי?
נדמה לי שהתשובה טמונה בשאלה האחרונה. בימים אלו כששאלת הלגיטימיות של החוק נדונה בכל מהדורת חדשות – מהחוק הבינלאומי המופעל ע"י ביה"ד הבינלאומי בהאג ועד הלגיטימיות של מהלכי חקיקה עכשוויים. מ"שלטון החוק" ועד "שלטון המשפטנים". מהגאווה על השוויון בפני החוק ועד לטענות על רדיפה משפטית. ובמיוחד במיוחד לאחר יום השואה שמזכיר לנו את האפשרות שהחוק יהפוך דרקוני ורצחני. היום שמזכיר לנו, שלעיתים אולי לא כדאי להתפלל בשלומה של מלכות כי דווקא בשל מוראה איש את רעהו חיים בלעו. דווקא בימים אלו מציע לנו המדרש התייחסות ייחודית לחוק. מחד דורש המדרש מחוייבות וכפיפות לחוק. מנגד הוא מבקש חירות פסיכולוגית עמוקה המאפשרת לערער גם על החוקים היסודיים ביותר במערכת הנורמטיבית שלנו. המדרש מבקש מאיתנו לדמיין צדיקים אוכלי נבלות וטריפות ולכמוה לכך ככל כמיהה לעתיד לבא. המדרש מבקש מאיתנו לדמיין את עצמנו עוברים על האיסורים הבסיסיים ביותר הקובעים את זהותנו. המדרש מבקש שנאמין שמערכת נורמטיבית שונה לגמרי ממה שאנו מכירים "תורה חדשה" היא אפשרית. והוא מבקש שנראה בכך גאולה. המדרש מבקש שעל אף הכפיפות לחוק לא נהיה עבדים לחוק. הוא מבקש שלפחות בדמיוננו לא נמחק את מלוא אישיותנו (ואפילו את צדדינו האפלים ביותר). המדרש מבקש אנשים שומרי חוק אבל גם רפורמטורים. אנשים הכפופים לחוק כבסיס מוסרי אבל גם בני חורין באופן עמוק ומלא.
אולי המחוייבות לחוק אבל גם החירות המלאה למולו הם הם התוכן האמיתי של ימי חירותנו. מיציאת מצרים שחגגנו בפסח, דרך יום השואה, ועד יום העצמאות. אולי המדרשים הללו מבהירים את המשנה הידועה (אבות ו' ב') בדבר "חירות על הלוחות". דרושים לנו לוחות נורמטיביים חרותים היטב. החוק כשלעצמו הוא חירות. חירות במובן של מימוש ריבונות, וכח, והבניית דפוסים קהילתיים – תרבותיים עצמאיים. אבל בתוכם וכנגדם אנו זקוקים לחירות עמוקה. אחרת, גם עבדי החוק עבדי עבדים הם. אחרת החוק עלול להפוך לעריצות מנוולת ודכאנית.
