ספר דברים הוא ספר שמתאר כמעט כלו ברית בין ה' לישראל – חוזה. מתחילת הספר יש את הרקע ההיסטורי לברית. משה מתאר בנאום ארוך את ההיסטוריה של עם ישראל ושלו אישית – כמה הוא ואלהים השקיעו בנו וכמה אנחנו חטאנו. מפרשת עקב מתחילה להיות מוצגת הברית עצמה שעיקרה "יתנו יקבלו. לא יתנו לא יקבלו" כמו שנאמר בפתח פרשת ראה (דברים י"א כ"ו-כ"ח):

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם  בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם…

בהמשך תבוא סידרה ארוכה של מצוות שאליהן אנחנו צריכים לסור ובסוף יבוא פירוט ארוך ביותר של קללות וברכות וגם ציווי על הטקס בו נערוך את הברית הזו כשנגיע לארץ. בכל הספר הזה, שוב ושוב, הברכות והקללות הן לגמרי חומרניות – יבול, ילדים, בריאות, ניצחון במלחמות, עושר. כך נראית האוטופיה של ספר דברים.

גם ההפטרה שלנו (השלישית משבע שבתות הנחמה) מחילה ברית מאוד דומה, ממש מתכתבת עם הפסוקים הראשונים של הפרשה (למעט העובדה שלדעתי ישעיהו משורר הרבה יותר מוצלח מהכותב של ספר דברים…) וכך משורר ישעיהו (ישעיהו נ"ה א'-ב'):

הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם,
וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף – 
לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ. 
וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף 
וּבְלוֹא מְחִיר, יַיִן וְחָלָב.

לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם,
וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה;
שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב,
וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם.

מי ששומע אל אלהים מבורך – אוכל ושותה חינם מכל טוב הארץ. מי שלא שומע בקול אלהים לא יהיה לו לחם. לא משנה כמה כסף יהיה לו, פשוט לא יימצא לחם. לא משנה כמה הוא יעבוד קשה הוא לא יוכל לשבוע. לכאורה רעיון זהה לגמרי לקללות ולברכות של ספר דברים. אבל פרשני כל הדורות מפרשים ממש פה אחד שישעיהו מתכוון למשל, למזון רוחני. כך למשל אצל התנאים (אבות דרבי נתן מ"א א'):

עמלה של תורה כל הרוצה ליטול יבא ויטול. שנאמר: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם".

כך למשל בימי הביניים אצל האבן עזרא, הידוע כפרשן פשט, על המילים שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ –

הטעם על החכמה… כי החכמה לנשמה כמאכל לגוף.

האם חז"ל דורשים את ישעיהו על פי אמונתם הם בתורת גמול רוחנית, בניגוד לפשט? או שישעיהו אכן חולק על ספר דברים ומאמין בתורת גמול רוחנית?

אני סבורה שבשאלה האם הגמול על שמירת התורה והמצוות הוא חומרי או רוחני מציע בעל ההפטרה פרשנות מבריקה וייחודית. בעל ההפטרה בוחר לחבר שתי נבואות שונות להפטרה אחת. הוא מתחיל בסוף פרק נ"ד (פס' י"א-י"ז)

עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה… בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי. רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק, כִּי לֹא תִירָאִי, וּמִמְּחִתָּה, כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ… {ס}

זו נבואת נחמה שעניינה המובהק הוא חברת מופת המבוססת על צדק. הנבואה הזו היא פיסקה נפרדת (פרשה סתומה שסימנה בחומשים {ס} ומשמעה שיש הפסקה של כמה אותיות בינה לבין הפיסקה הבאה). לאחריה מתחילה נבואת נחמה חדשה שבמרכזה חזון של חברה המבוססת על בקשת אלהים. הן בגישה המסורתית והן בגישה המחקרית ספרי הנביאים אינם ספרים אחידים שנכתבו פיסקה אחר פיסקה לפי סדר, אלא עריכה של אוסף נבואות שנאמרו בזמנים שונים ובהקשרים שונים. בין שתי הפסקאות הללו באופן מובהק אין רצף רעיוני או ספרותי. הבחירה של בעל ההפטרה לחבר ביניהן מזהה בין בקשת הצדק לבקשת האל. מה שנוצר מהזיהוי הזה הוא שמזון ושתיה בסיסיים (לחם מים חלב ויין) יהיו בחברת הצדק חינם לכל דורש

וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ.

בעריכה של בעל ההפטרה סיפוק הצרכים הגשמיים הבסיסיים לכל אדם הוא התוצר של חברת הצדק, וזו המשמעות של בקשת ה'. מכאן הוא מציע פרשנות מחודשת לגמול החומרי של התורה – לא פרשנות "ניסית" לפיה אם נשמור שבת התבואה תעלה יפה, אבל גם לא פרשנות סמלית שאם נשמור שבת יהיה לנו עונג רוחני בלבד. הפרשנות של בעל ההפטרה היא פרשנות נורמטיבית – העושר החומרי הוא תוצאה של נורמה חברתית שיוצרת תנאי מחיה בסיסיים לכל אדם.

המעניין הוא, שעיון בפרשת ראה מגלה שזו פרשנות מבריקה גם לפרשה עצמה. בניגוד לפרשת עקב שבה הגמול הוא ניסי באופן מובהק (למשל, דברים י"א י"ד: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ) את הגמול בפרשת ראה ניתן לפרש בקלות כתוצאה של נורמה חברתית ראויה. הפרשה מבטיחה פריון על חיסול עבודה זרה (שכידוע כוללת הרג ילדים). ברכה  (=שפע) על קיום מצוות שמיטה (כולל שמיטת כספים שמשמעה מחיקת חובות לכל העניים) ועל קיום חובות המעשרות הם המסים ללוויים ולעניים. היא מבטיחה שמחה על קיום מצוות הנופש בירושלים המכונה מעשר שני. מבטיחה  שלא יהיה עוני על הקפדה על איסור ריבית (וגם שליטה בגויים שקשורה ללכידות חברתית). החזון של בעל ההפטרה, ופרשנותו לפרשה כאחד, היא חברה שיש בה  סוג של צדק חלוקתי. "העם דורש צדק חברתי" גירסת ישעיהו.

שבת של שלום ניסים סמלים וצדק

נ.ב. לתוהים לגבי שתיית יין כמזון בסיסי ראו איכה ב' י"א-י"ב:

בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה. לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן.

העוללים הרעבים בשל מוראות החורבן אינם עוללים אלכוהוליסטים. הם מבקשים דגן ויין כי השתיה הרגילה בתקופת המקרא היתה יין מהול בהרבה מים בשל העיפוש של מי הגשמים הנשמרים בבורות המים חודשים ארוכים, וחוסר הידע לטהר מים באופן כללי.