הכנסת האורחים של אברהם אבינו הפכה לסמלו. במידה מרובה בזכות האופן שבו הוא מארח את המלאכים בפתיחת פרשת וירא. אחד משיאי האירוח מגולם בפסוק (בראשית י"ח ז'):
וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.
את הריצה התמוהה של אברהם, מסביר המדרש בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ו) כך:
רץ להביא בן בקר,
וברח לפניו בן הבקר ונכנס למערת המכפלה,
ונכנס אחריו,
ומצא שם אדם וחוה שוכבים על המטות
וישנים
ונרות דולקין עליהם,
וריח טוב עליהם כריח ניחוח…
לפי המדרש אברהם צריך לרוץ כי העגל הרך שהוא רוצה להכין למלאכים בורח ממנו. תוך כדי המרדף מגיע אברהם למערת המכפלה ומוצא שם את אדם וחוה, שלפי המסורת קבורים שם. המדרש מתאר את מערת הקבורה בתיאור אידילי מאין כמותו: הם ישנים, מוארים באור נרות, וכל המקום אפוף ריח ניחוח.
בהצגת מערת המכפלה, קושר המדרש בין פרשת וירא, לפרשת חיי שרה, בה רוכש אברהם את מערת המכפלה לצורך קבורתה של שרה. אולם באופן עמוק מכך, אני סבורה שהמדרש מבקש להציע לנו תיאור וניתוח פסיכולוגיים, של המתרחש בתוכנו, כשאנחנו דואגים לבני אדם אחרים ועסוקים בנתינה. לפי המדרש העיסוק הזה מבוסס על תחושה פסיכולוגית של שותפות בינינו לכלל בני האדם. תחושה שמתבטאת באתוס לפיו כולנו בני אדם וחווה. תחושת השותפות הזו מעוררת בנו תחושות נועם ועדנה ראשוניות המסומלות במדרש באור החם והעדין של הנרות, בריח הנעים, ובשלוות השינה המחליפה את אימת המוות.
המדרש מזמין אותנו לחשוב מה אנו עושים כדי לחוש את השותפות האנושית הזו? את השלווה והנועם שיש בה?
