החלק המוכר ביותר בפרשת שמיני ואחד הסיפורים מרטיטי הלב בתורה הוא מותם של בני אהרן (ויקרא י' א'-ג'):

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.  

בשיא חגיגות הקמת המשכן, ביום השמיני בו עתיד הקב"ה להיגלות אל כל העם, מתים נדב ואביהוא. משה מנצל את זה כדי לספר לאהרן מוכה היגון שהמחיר של כל פרוייקט לאומי יהיה כבד "עַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" ובבסיסו יהיה שכול, שיפגע בקרובים ביותר לאל, בנבחרים שבנבחרים, ואלו הם מקדשי ה', הקדושים, ובעיקר אלו שהופכים את הפרוייקט למקודש – "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ".

בין יום השואה ליום הזכרון, ובעיקר בפתחו של יום הזכרון אין צורך להסביר למה התכוון משה. אבל אני מבקשת להתמקד בסיבת מותם: "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". לפי ויקרא עיקרו ותכליתו של המשכן כמה שמייצג את מערכת הקדש בכללותה היא לעשות את רצון ה', הא ותו לא. גם אם אש קדש דתית היתה בלבם של נדב ואביהוא אין לכך כל משמעות. נהפוך הוא, הלהט הדתי מעבר לציווי הוא "אֵשׁ זָרָה", בפשטות עבודה זרה.

זהו עניינה המובהק של ההפטרה שבתחילתה מת מי שפוגע בקדש על אף כוונותיו הדתיות הגלויות לכבד את הקדש (שמואל ב' ב'-ז'):

וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים… וַיִּשָּׂאֻהוּ, מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה… וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים.

כמו בפרשת שמיני כל העם שמחים ורוקדים עם העלאת ארון הברית לירושלים וזה נגמר במות עוזה שביקש למנוע את נפילת הארון. אפילו מקום הארון בבית אבינדב ממש מרפרר לאביהוא ונדב. בסופה של ההפטרה מוצג הרעיון שאין שום ערך למקדש מלבד ציווי ה' (שמואל ב' ז' א'-י"ג):

וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ, וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא: רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים, וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה?! וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה  כִּי ה' עִמָּךְ.

אפילו נתן הנביא לא יכול להאמין שאלהים לא יתפעל מכוונתו הראויה של דוד לכבד את האל. אבל אלהים מעמיד את נתן על טעותו:

וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל נָתָן לֵאמֹר, לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד: כֹּה אָמַר ה',  הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי?!… בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי, בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים?….

וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ? וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה'?!  כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ, וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ… וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי, וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם.

לאלהים יש 3 נימוקים נגד בניית בית המקדש. ראשית, לא ציויתי על הבניה. שנית זו אינה המסורת שלנו. עוד מאז תקופת השופטים אלהים שוכן באהל ונודד בתוך שבטי ישראל. שלישית, עם כל הגדולה שלך אתה דור ראשון למלכות. טרם הבטחתי לך בית מלוכה. המנוחה שלך מכל אויביך עדיין לא שונה מ"ותשקוט הארץ" הזמנית האופיינית לתקופת השופטים. זכאי לבנות את המקדש רק מי שהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ, כשהמשך הפסוק מסביר שהכוונה אינה להכנה אלא לכינון, לביסוס הממלכה. מי שכבר יש לו בית. (וראו שמות א' כ"א: וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים.) לא ציוויתי, לא זו המסורת, ואתה בכלל חסר מסורת, דור ראשון למלוכה כפי שנדב ואביהוא דור ראשון לכהונה. כך מעמיקה ההפטרה את המוסר המסורתי והצייתני של פרשת מותם של נדב ואביהוא. (על המתחים בין הפרשה להפטרה ראו במאמר לא המתים יהללו יה).

אלא שהתנ"ך נותן לנו גירסה אחרת לגמרי של הסיבה לפיה לא בנה דוד את המקדש (דברי הימים א' כ"ב ז'-י'):

וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה: בְּנִי, אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי, לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי, וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר: דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ, וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ –  לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו, הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי… וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ  עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם.

(הנמקה דומה בשינויים מעניינים בדברי הימים כ"ח ב'-ז' שם מודגשת עוד יותר תלותו של המקדש בהתנהגותו המוסרית של המלך). הכנת הממלכה אינה קודמת לבניית המקדש, נהפוך הוא, בניית המקדש היא שמכוננת את הממלכה. אבל השינוי החשוב ביותר הוא שהבעיה אינה ציווי או מסורת אלא זכות מוסרית. מי שעסוק במלחמות אינו זכאי לבנות את המקדש. המקדש הוא אי של שלום, נבנה מתוך שלום ועל ידי שלמה. שלום מכונן מקדש ומלכות כאחד.

גם למסורת של דברי הימים עיגון חזק בתורה אולם לא בספר ויקרא אלא בספר שמות, בפרשת יתרו, ממש בסיומו של מתן תורה, עוד טרם עולה רעיון המשכן מצווה התורה (שמות כ' י"ח-כ"א):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם… מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו… בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ.

המזבח עליו זובחים קרבנות לאלהים הוא גרעינו הקדום של המקדש עוד מימיהם של קין והבל המביאים קרבן ומנחה לה'. התורה מסבירה בפשטות שהחרב מחללת את מזבח ה'.

המקדש הוא חזון הגאולה של עם ישראל מימי דוד ועד ימינו אלה. בכל התקופות העיד המקדש או ביקש להעיד על עצמאות ישראל ועל יכולתו הריבונית של השליט – כך בפעם הראשונה שדוד מזכיר את המקדש: "רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים" כביטוי לעוצמת המלך ועושרו, כך במקדש שלמה שהכתוב מעיד שהמקדש מצביע על כינון ממלכתו וגם מבטיח אותה לעולם, כך שבי ציון מקימים מקדש המסמן את האוטונומיה שלהם (ואיתה חירותם הדתית והתרבותית), כך החשמונאים שחנוכת המקדש היא הבסיס לייסוד מדינתם, כך הורדוס שבאמצעות בניית המקדש מבקש לבסס אבל גם להציג את עוצמת ריבונותו כמלך (הגם שהמציאות מורכבת בהרבה). אלא שבמסורת שלנו מאז ועד היום מתנגשים שני חזונות גאולה שונים בתכלית – החזון האחד מדגיש שהמקדש הוא פרייה של מסורת וערכו המכונן הוא ציות לאל שכל הפרה שלו דינה מוות. החזון השני מדגיש שהמקדש הוא פרייה של עצמאות, של מקום מבורך בו ניתן להזכיר את האל, וערכו המכונן הוא שלום.

כשאני צורכת חדשות נדמה לי שאני שומעת את ההתנגשות הזו כמעט בכל מהדורה. 

יהי רצון שהשנה הזו תהיה פחות "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" ויותר "וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל.".

שבת של שלום, זכרון, חירות וריבונות.