אחד החוקים המפורסמים בפרשת משפטים, שהפך לביטוי בעברית המדוברת הוא "עין תחת עין". כך מבהירה התורה (שמות כ"א י"ח-כ"ה):

וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה:  רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא… וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה.

נראה שבפשט אם ישנה פציעה זמנית שבסופה החלמה הפוגע חייב בפיצוי כספי אולם אם יש חבלה קבועה גורמים לפוגע את אותה פגיעה שגרם.

בפרשת אמור (ויקרא כ"ד י"ט- כ"ב) הדברים מנוסחים ביתר בהירות:

וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ – שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן. כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה. וּמַכֵּה אָדָם, יוּמָת. מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה.

פשט המקרא ברור, מי שמטיל מום באדם אחר עונשו הוא הטלת מום זהה בגופו. מי שהורג בהמה משלם את שוויה ומי שהורג אדם דינו מוות. ואכן כך הבינו את ההלכה כל המקורות הקדומים לחז"ל הנמצאים בידינו. במאה ה-2 לפה"ס קובע ספר היובלים (ד' מ"ה):

חרות על לוחות השמים לאמור בדבר אשר המית איש את רעהו בו יומת כאשר נתן מום בעמיתו כן יעשו לו:

בתחילת המאה ה-1 לספירה מסביר פילון את החוק היהודי (על החוקים המיוחדים ג' ל"ג קפ"ב (תרגום מאנגלית)):

ומשפטנו, בהיותו פרשן ומורה לשוויון, מצווה על עבריינים לעבור עונש דומה לעבירה שביצעו; למשל, שיספגו עונש ברכושם אם פגעו בשכן ברכושו; בגופם, אם פצעו אותו בגופו או באיבריו או באיברי חושיו החיצוניים; ואם תוכניותיהם הרעות התרחבו עד חייו, אזי החוק מצווה שהעונש ישפיע על חייו של הרשע.

אפילו יוסף בן מתתיהו, איש בעל השכלה יהודית רחבה מאוד, ממנהיגי המרד הגדול בגליל, נראה כמכבד ומזדהה עם הפרושים – ממש המיינסטרים האליטיסטי היהודי של אמצע-סוף המאה הראשונה לספירה מתאר  (קדמוניות היהודים ד' ח' (תרגום מאנגלית)):

הפוגע באחד, יעבור כמותו בעצמו… אלא אם כן הפגוע יקבל כסף במקומו. כי הדין הופך את הסובל לשופט, בערך מה שסבל… (בהמשך עומד יוספוס על כך שההערכה צריכה להיות סבירה.)

יוספוס מתאר סטיה מסוימת מההלכה הקדומה כפי שהיא מתוארת בפשטות ביובלים ואצל פילון (שני מקורות המשקפים זרמים יהודיים רחוקים זה מזה עד מאוד, גיאוגרפית דתית פוליטית וסוציולוגית). גם הוא יודע שעוקרים עין תחת עין. אבל הנפגע יכול להמיר את עונשו של הפוגע בפיצוי כספי. דהיינו לתפיסתו של יוספוס בסוף המאה מתחילה ברירת דין. (ההצעה של יוספוס היא למעשה פשט המקרא בעניין שור נגח).

בתקופה התנאית מתחולל המהפך. אנחנו יכולים לזהות שזה מהפך באמצעות ריבוי מדרשי ההלכה המופיעים על השאלה הזו, ובאמצעות אופיים הפולמוסי. שימו לב לניסוח. (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים נזיקין ח' כ'):

"עַיִן תַּחַת עַיִן" – ממון.

אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש?

היה רבי אלעזר אומר (ויקרא כ"ד כ"א): "וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת" – הקיש הכתוב נזקי אדם לנזקי בהמה ונזקי בהמה לנזקי אדם – מה נזקי בהמה לתשלומין אף נזקי אדם לתשלומין.

המכילתא מביאה את מדרשו הרדיקלי של רבי אלעזר כהוכחה לכך שב"עַיִן תַּחַת עַיִן" הכוונה לפיצוי ממוני. אבל רבי אלעזר קיצוני יותר. הוא עוקר את עונש המוות המפורש בתורה בגין הריגה או רצח והופך גם אותו לפיצוי כספי. (עמדה שתמשיך להיות שנויה במחלוקת גם בתקופה האמוראית)

רבי יצחק אומר: הרי הוא אומר (שמות כ"א ל'): "אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו" – והרי דברים קל וחומר, ומה במקום שענש הכתוב מיתה, לא ענש אלא ממון, כאן שלא ענש מיתה, דין הוא שלא יענש אלא ממון.

רבי יצחק הופך את האופציה שהביא יוספוס להמיר את עונש הגוף בפיצוי כספי בחובה לעשות זאת. כשהוא לומד זאת מקל וחומר, אנחנו יודעים שמדובר במהפך תנאי, כי צורת הלימוד הזו מופיעה אצל חז"ל פעם אחר פעם כחידוש תנאי מובהק ומעורר מחלוקת.

רבי אליעזר אומר: ""עַיִן תַּחַת עַיִן" – שומע אני בין מתכוין בין שאינו מתכוין אינו משלם אלא ממון? והרי הכתוב מוציא המתכוון לעשות בו מום שאינו משלם אלא ממש.

רבי אליעזר הידוע כשמרן, משמר גירסת ביניים בין ההלכה הקדומה למהפכה התנאית. לטענת רבי אליעזר כשאדם חובל בחברו בכוונה העונש הוא עונש גוף כבפשט התורה. כשזה בשוגג הרי הפיצוי ממוני. ראוי לשים לב שהנימוק של רבי אליעזר הוא שאי אפשר להתעלם מפשט התורה המפורש –  שחובה לתת לחוק של התורה משמעות מעשית כלשהי. אבל מסתבר שיתר החכמים ידלגו על כך בנקל…

הגמרא (בבלי בבא קמא פ"ג ב') מביאה עוד שורה של מדרשי הלכה בעלי ניסוח דומה ופולמוסי. מתוכם אביא רק שניים משום הטיעון העקרוני החדש שיש בהם:

תניא, רבי דוסתאי בן יהודה אומר: "עַיִן תַּחַת עַיִן" – ממון. אתה אומר ממון או אינו אלא עין ממש אמרת? הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה, היאך אני קורא ביה עין תחת עין? וכי תימא, כל כי האי שקיל מיניה ממונא (וכי תאמר "בכל מקרה כזה קח ממנו ממון")? התורה אמרה (ויקרא כ"ד כ"ב): "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם", משפט השוה לכולכם!

…תניא אידך (שנויה ברייתא תנאית אחרת), רבי שמעון בן יוחי אומר: "עַיִן תַּחַת עַיִן" – ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש? הרי שהיה סומא וסימא, קיטע – וקיטע, חיגר – וחיגר, היאך אני מקיים בזה עין תחת עין? והתורה אמרה: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם", משפט השוה לכולכם!

הטענה של המדרשים הללו היא שהמשפט חייב להיות שוויוני כלפי כל הגורמים נזק גוף. כיוון שגופיהם של בני אדם אינם שווים אלו לאלו הרי יש להמיר זאת בפיצוי כספי אחיד. (בדיוק הפוך מתפיסת השוויון שמצא פילון בעונש הגוף.)

אני חייבת לומר שההנמקה הפתיעה אותי. הייתי מצפה שחז"ל יזדעזעו מהרעיון של קטיעת איברים משום קדושת הגוף. שהם יחשבו שזהו עונש שאין בו כל תועלת, ולעומת זאת הוא מרבה בעלי מום – דהיינו המרכיב התועלתני נמוך והנקמני גבוה. אבל מה שמטריד אותם היא שאלה אחרת לגמרי הנוגעת לצדק: השוויון בפני החוק.

רק בתקופה האמוראית נגיע לחגיגות המהפכה שערכו התנאים. מגילת תענית (המאה ה-1 לספירה) תספר לנו (בפרק ד') שבי"ד בתמוז לא סופדים, דהיינו יש בו סממנים של יום טוב בשל איזה "ספר גזירות". הסכוליון (כינוי לפירוש של מגילת תענית) האמוראי יפרש זאת כביטול ספרי ההלכה הצדוקיים והבייתוסיים. בין היתר ביחס לנזקי גוף:

שהיו בייתוסין אומרים עין תחת עין שן תחת שן הפיל אדם שינו של חבירו יפיל את שינו של חבירו סמא את עינו של חבירו יסמא את עינו יהיו שווים כאחד… אמרו להם חכמים והלא כתוב "התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם". וכתיב: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה" זה מקרא "שימה בפיהם" אלו הלכות. ואותו היום שבטלוהו עשאוהו יום טוב.

המהפכה הושלמה. ההלכה שהייתה מקובלת בכל זרמי היהדות: מפלוויוס ופילון המיינסטרימיים ועד לכת האיזוטרית שבה נמצא ספר היובלים (בקומראן) הופכת להלכתם של הצדוקים והבייתוסים "הכופרים" בלבד. הסכוליון, אכן מביא משמם של הבייתוסים את אותה הבנה שראינו אצל פילון, שקטיעת איבריו של החובל בחברו משקפת שוויון בין בני האדם.

הראיות (לא רק בענייננו) מצביעות על כך שהצדוקים והבייתוסים אינם "כופרים". הם פשוט ההלכה היהודית הקדומה, שקרובה יותר לפשט התורה ושהועברה בידי האינסטנציה המשפטית שהתורה והנביאים מורים עליה – הכוהנים. המסורת שהניצחון הפרושי על ההלכה הכוהנית הופך ליום טוב, מלמדת עד כמה הדבר היה כרוך במהפכה משפטית ובפולמוס חריף. על תהליכים אבולוציוניים לא קובעים ימים טובים. על מהפכות המשנות את המציאות קובעים.

עד כאן אני מניחה שהמהלך הזה הוא מהלך שאהוב ומפורסם על ידי כל מי שמאמין בהלכה "מתקדמת". שמשתמש בחז"ל כדגם ומופת ליכולת ולצורך לעקור דברי תורה ומסורות עתיקות מפני תפיסות חדשות של צדק. ההלכה של "עַיִן תַּחַת עַיִן" היא אכן דוגמה בולטת לאופי זה של ההלכה החז"לית. אלא שהתפיסה היהירה של "הקידמה" אינה עומדת במבחן המציאות. שנים ארוכות לפני מתן התורה עמדו רוב חוקי המזרח הקדום על העקרון החז"לי המאוחר להם בכ-2,000 שנה, שהחובל בחברו חייב לשלם לו ממון.

כך למשל קובעים חוקי אור-נאמו (חוק שומרי מהמאה ה20-21 לפה"ס), חוקים י"ח-כ"ב (בתרגום מאנגלית) :

אם אדם חובל את עינו של אדם אחר, הוא ישקול חצי מנה כסף.

אם כרת אדם את רגלו של אדם אחר, הוא ישלם עשרה שקלים.

אם אדם, תוך כדי קטטה, ניפץ איבר של אדם אחר עם אלה, הוא ישלם מנה אחת של כסף.

אם מישהו חתך את אפו של אדם אחר בסכין נחושת, עליו לשלם שני שליש מנה כסף.

חבל אדם בשן של אדם אחר, ישלם שני שקלים כסף.

ובדומה לכך קובעים חוקי אשנונה (העיר אשנונה בבבל. המאות ה19-20 לפה"ס. טרם כיבוש חמורבי) מ"ב-מ"ג:

איש כי ישך את אף רעהו ויקצצ(ו), מנה כסף אחת ישקל; (תחת) עין, מנה אחת;  שן, מחצית מנה. אזן, מחצית מנה; סטירת לחי, עשרה שקלים כסף ישקל.

איש כי יקצץ את אצבע רעהו, שתי שלישיות מנה כסף ישקל.

כך גם בחוקי הממלכה החיתית (ממצא ארכיאולוגי שמשקף חקיקה בת מאות שנים המאוחרת מעט לחוקי חמורבי) (חוק ו') המתאר את התפתחות ההלכה החיתית:

אם עיוור אדם בן חורין או עקר את שיניו, בעבר היו נותנים לירה אחת של כסף, עתה יתן עשרים וחצי שקל כסף.

למען האמת החוק היחיד שמצאתי דומה לתורה במזרח הקדום נמצא בחוקי חמורבי (בבל המאה ה-18 לפה"ס) בחוקים -196-199 (בתרגום מאנגלית):

אם עקר איש את עינו של אדם אחר, תעקר עינו.

אם ישבר עצם של אדם אחר, תישבר עצם (שלו). 

אם הוציא עין של (עבד) משוחרר, או שבר עצם של משוחרר, ישלם מנה זהב אחד.

אם הוציא עין עבד אדם, או שבר עצם עבד אדם, הוא ישלם מחצית מערכו.

מסתבר שלפי תפיסת הצדק של חמורבי (בניגוד לתפיסת הצדק שלנו או של חוקי אשנונה, למשל) עונש הגוף, דווקא הוא, משקף את כבוד האדם וקדושת הגוף. מי שמשלם כסף הוא רק מי שפגע באנשים פחות חשובים – עבדים או עבדים משוחררים. אם זו תפיסת הצדק שמשמשת מצע לתורה הרי שהתורה מנחילה את הרעיון שכל פגיעה באדם דינה חבלה משום חשיבות הגוף של כל אדם (למעט חבלה של אדם כלפי עבדו שאז הוא חייב לשחררו). אם כך התורה עצמה תופסת עצמה מתקדמת ביחס לתפיסות "החז"ליות" שרווחות מאוד בכל המזרח הקדום גם בתקופתה ובעיניה אינן משקפות דיין את קדושת הגוף.

מסתבר שתפיסות של צדק הן לגמרי תלויות תרבות. כשאנחנו או חז"ל בטוחים שהתקדמנו, זה אולי טוב וחשוב להרגשתנו הטובה' אבל יכול מאוד להיות שהחוקים הקדומים פשוט בחרו אחרת מאיתנו. זה לא בהכרח שהם לא העלו בדעתם את האפשרות שאנו מעלים בדעתנו.

שבת של שלום ושלמות הגוף.