פרשת תזריע פותחת בסיטואציה (ויקרא י"ב ב'):

אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה.

סיטואציה שמזמנת למדרשים עיסוק נרחב בשאלות על משמעות החיים ודרך היווצרותם. ובכלל על מהו האדם. אחד מהמדרשים הללו מתאר לנו מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל (ויקרא רבה י"ד ט'):

בית שמאי אומרים:
לא כשם שיצירת הולד בעולם הזה כך יצירתו לעולם הבא. 
בעולם הזה מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ועצמות, אבל לעתיד לבא מתחיל בגידים ועצמות וגומר בעור…  

בית הלל אומרים:
כשם שיצירתו של אדם בעולם הזה כך יצירתו לעולם הבא.
בעולם הזה מתחיל בעור ובשר וגומר בגידים ועצמות ולעתיד לבא כמו כן…

נדמה שהמדרש מציג לנו שתי מחלוקות עומק בין בית שמאי ובית הלל לגבי מהות האנושיות. בית שמאי סבורים שכדי להגיע ל"עולם הבא", למציאות של גאולה, האדם צריך להיברא מחדש. באופן אחר לגמרי. הפוך מהאופן שבו הוא נוצר כיום. אנחנו כפי שהננו לא יכולים ליצור גאולה או להיות חלק ממנה. בית הלל סבורים שאנחנו, כפי שאנו, מחזיקים במלוא הפוטנציאל לתיקון. האדם מבחינת אופן בריאתו לא ישתנה. הגאולה אפשרית לנו כפי שאנו.

אבל יש מחלוקת נוספת לא פחות חריפה בשאלה מה עושה אותנו למי שאנחנו. בית שמאי אומרים שיסודו של האדם, הוא "גידים ועצמות" מה שנמצא בעומק הגוף, השלד שלנו, המבנה המחזיק אותנו, הנסתר מן העין. לדעתם בעולמנו השיקרי החוץ שלנו נברא ראשון אבל בעולם הבא, הוא עולם האמת, הבריאה תתחיל מהיסודות. לעומת זאת בית הלל חושבים שהיסודות הרבה פחות חשובים. שהעיקר הוא איך אנחנו מארגנים אותם. איזו צורה יש לנו בסוף. זה "העור והבשר". לדעת בית הלל החיצוני הוא בסופו של דבר מי שאנחנו "באמת". ההתנהגות שבחרנו. הדרך בה אנו יוצאים לעולם, עומדים מולו, מתנהלים בתוכו. עומקינו הקדושים או האפלים. יסודות גופנו ונפשנו. הם אולי החלק המחזיק והמייצב את כלל אישיותנו. אבל ארגונה התפקודי במגע עם העולם הוא עיקרנו.

המחלוקת הזו כמובן ממשיכה עד ימינו אנו. פרויד (המאה ה-19-20) היה סבור שעיקרו של האדם נמצא במעמקיו. בתת המודע שלו. (מושג אותו הוא עצמו המציא!) במבני העומק של הנפש הנסתרים מן העין אולם קובעים את מכלול התנהגותנו. לעומתו, דידייה אנזייה (פסיכואנליטיקאי, צרפת, המאה ה-20), בספרו המפורסם "אני עור" סבר שהאני הוא דווקא המעטפת. אופן הארגון של האישיות שממש כמו אצל הלל מסומל בעור.

כך גם אפשר להבין את המחלוקת בין האקזיסטנציאליסטים הסבורים כי מהות האדם, מה שהופך אותנו לסובייקטים, טמונה באני ראשוני קיומי הקודם לכל תכונה נגלית ולכל הגדרה והמשגה. לבין הפוסט-מודרנים הסבורים שהסובייקטיביות שלנו נוצרת מתוך אופן התנהגותנו והאינטראקציות של כל אחד מאיתנו עם העולם שסביבנו. מתוך העור והבשר הבאים במגע עם הסביבה.

המדרש מזמין אותנו לחשוב מי אנחנו, לחשוב האם אנו מאמינים ביכולתנו להיגאל. כפי שאנו. בתפילה ובתקווה שגם בהקשר הזה: "הלכה כבית הלל".

שבת של שלום אנושיות ותקווה.