התורה מספרת על לאה היולדת את דינה בתה (בראשית ל' כ"א):
וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה.
על כך מעירים המדרשים (ירושלמי, ברכות י"ד א'):
רבי בשם דבית ינאי: עיקר עיבורה שלדינה זכר היה! מאחר שנתפללה רחל נעשית נקיבה. הדא היא "וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה". מאחר שנתפללה רחל נעשית נקיבה.
רחל המקנאה מתפללת שדינה תהפוך בת.
נימוק אחר למהפך שחל בדינה מתאר התנחומא (תנחומא לפרשת ויצא ל' ח'):
וכן אתה מוצא בלאה אחר שילדה ששה בנים… עמדה לאה והייתה מתרעמת לפני הקדוש ברוך הוא, ואמרה: רבונו של עולם, י"ב שבטים עתידין לעמוד מיעקב, הרי כבר בידי ששה ומעוברת משביעי, וביד השפחות שנים [ו]שנים הרי עשרה. אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת מן השפחות?!
מיד שמע הקב"ה תפילתה ונהפך העובר שבמעיה לנקבה, שנאמר: ואחר ילדה בת ותקרא שמה דינה, ואחרת אין כתיב כאן, אלא "ואחר".
לאה החומלת על אחותה מתפללת שדינה תהפוך להיות בת.
שני המדרשים מבטאים את הרעיון שדינה לא הייתה אמורה להיות בת. אלא שהאינטרסים של משפחתה גרמו לכך שהיא תיוולד – ותגודל – כזו. מובן שבמדרש רק תפילה מאפשרת את היפוך מינה ומגדרה של דינה. כמו שאנחנו יודעים במציאות שלנו, האינטרסים המשפחתיים והחברתיים גורמים להיפוכים בדרכים שונות. באמצעות המדרשים אני מבקשת לשאול על הפער בין מי שנולדנו להיות ובין האינטרסים של משפחותינו. מי נועדנו להיות ועל ידי מי גודלנו לכך? ואיך ומתי הדבר עמד בניגוד למה שמכנה המדרש בירושלמי "עיקר עיבורנו"?
