בתקופת התנאים מתחילה להתגבש מסורת קבועה של קריאה בתורה. בשבתות קוראים לפי הסדר ובתקופה התנאית ואפילו האמוראית לא ברור שהסדר הזה הוא לגמרי קבוע (ראו בבלי ל"ב א', שם הגמרא קובעת שבכל שבוע קוראים מהמקום שהפסיקו בו שבוע קודם). אפילו המנהג להפטיר בנביאים כבר ידוע למשנה (ומהברית החדשה עולה שהוא קדום לזמן המשנה) אם כי אין כל רמז לכך שההפטרה היא קבועה. בתקופה הזו מתחילים לקבוע קריאה אחידה בחגים ובמועדים מיוחדים. וכך קובעת המשנה (מגילה ג' ה'):

בפסח קורין בפרשת מועדות של תורת כהנים.
בעצרת, "שבעה שבועות"…

התוספתא, שהיא פחות או יותר בת זמנה של המשנה מרחיבה (מגילה ג' ג'):

יום טוב הראשון של פסח קורין פרשת הנף (הנפת העומר) שבתורת כהנים (בספר ויקרא. בפרשת אמור)…
בעצרת (בשבועות, קוראים) " שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת" ויש אומרים "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי"…

התוספתא מסכימה עם המשנה שיש לקרא בספר דברים (ט"ו ט'-י"ב) את הפיסקה הדנה בשבועות כחג חקלאי. אבל היא מוסיפה שיש על כך מחלוקת. היא מביאה עמדה משנית – "יש אומרים" – שצריך לקרוא את "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי" – מעמד הר סיני. עמדה שהמשנה בחרה שלא להביא.  במציאות אנחנו קוראים לפי העמדה של "היש אומרים" ובניגוד לקביעה הברורה של המשנה. המשנה רצתה שנקרא על הפן החקלאי של חג השבועות, זהו מובנו של החג בהתאם לפשט התורה. במסורת ניצח המדרש שנזכר לראשונה בספר יובלים(!) לפיו עניינו של שבועות הוא מתן תורה. (המועד תואם את הכתוב בפרשת יתרו לפיה מתן תורה אכן התרחש בחודש סיון. אם כי לא מצויין תאריך (שמות י"ט א'): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי". קשה מאוד להבין המפסוק לאיזה יום מתייחס "היום הזה", אבל אם "היום הזה" הוא תאריך, ומתייחס לצאת בני ישראל ממצרים הרי שהם הגיעו למדבר סיני בי"ד-ט"ו סיון, ולפי המסופר שם מתן תורה לא ארע מיד בבואם.) מכל מקום, עד כאן מתן תורה ניצח את שבועות החקלאי של התורה. הגמרא מסבירה על המשנה הזו (מגילה ל"א א'):

תנו רבנן, בפסח קורין בפרשת מועדות… בעצרת (בשבועות) ״שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת״  ומפטירין בחבקוק. אחרים אומרים (קוראים) ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי״ ומפטירין במרכבה. והאידנא דאיכא תרי יומי, עבדינן כתרוייהו ואיפכא, (ועכשיו שיש שני ימים אנחנו עושים כשניהם, והפוך).

לפי הגמרא ההפטרה העיקרית היא קריאה מספר חבקוק (ולפי המסורת הכוונה בעיקרה היא לחבקוק פרק ג'), ולא כמנהג שנוהגים בו בפועל (כבר בגמרא) שביום הראשון קוראים את "מעשה מרכבה" ביחזקאל פרק א' (ובישראל רק את זה). חבקוק אכן עוסק ממש כמו נבואת המרכבה בהתגלות האלהים. אלא שזו הפוכה ממש מחזון המרכבה. אצל יחזקאל המפגש עם האל מתרחש מעבר לארץ. במקום משכנו של האל. יחזקאל רואה את דמותו (או את כבודו) של האל ואת מרכבתו. מראה נורא ונשגב שאין לו שום קשר או מקבילה לעולמנו הארצי. לעומת זאת התגלות האל אצל חבקוק מתרחשת כל כולה ללא יוצא מן הכלל בטבע ובהיסטוריה המוכרים לנו:

עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ. תַּחַת אָוֶן רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן. הֲבִנְהָרִים חָרָה ה' אִם בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ אִם בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה. עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה נְהָרוֹת תְּבַקַּע אָרֶץ. רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים זֶרֶם מַיִם עָבָר נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא. שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ.

בְּזַעַם תִּצְעַד אָרֶץ בְּאַף תָּדוּשׁ גּוֹיִם. יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ מָחַצְתָּ רֹּאשׁ מִבֵּית רָשָׁע עָרוֹת יְסוֹד עַד צַוָּאר סֶלָה.

האל מתגלה בטבע – במידות הארץ, בשינויים בהרים ובגבעות. בקיומם של נהרות וים שמש וירח. האל מתגלה בהיסטוריה בישועת עמו כמו גם בנקמות לעמים רשעים כמו כושן ומדיין. כל כולה של ההתגלות הזו תחום במציאות המוכרת לכולנו. 

ההתגלות ליחזקאל היא חד פעמית לנביא ייחודי שנבחר ע"י האל. החוויה היא ישירה ועוצמתית ולא נדרשת פרשנות לעצם ההתגלות. הוא ראה את אלהים או לפחות את כבודו. זו חוויה בלתי אמצעית שהוא יודע אותה לפרטי פרטים. לעומת זאת ההתגלות עליה מבשר חבקוק היא התגלות לכולנו. כל אחד מאיתנו שמתנסה בלחיות בטבע ובהיסטוריה, דהיינו במציאות כפי שהיא, חשוף להתגלות הזו. אבל היא כולה פרשנות. אין שום חוויה מוחשית הכופה עלינו להתייחס לטבע ולהיסטוריה כאל התגלות. נהפוך הוא, הדבר עומד בסתירה להיותנו מורגלים בחוויית המציאות עד כדי כך שאנו צריכים מאמצים פרשניים ופסיכולוגיים עצומים כדי להפכם לחוויה של התגלות.

המחלוקת על קריאת ההפטרה לשבועות היא מחלוקת על משמעותה של התגלות סיני. מי שביקש לקרוא את ההפטרה בחבקוק רצה לומר לנו שעיקרה של ההתגלות בסיני הינה להפוך את המציאות להתגלות.  מי שביקש לקרוא את חזון המרכבה רצה לומר לנו שעיקרה של התגלות סיני היא נוכחות ניסית של האל מעבר למציאות. היא קריעה של מסך המציאות ומפגש בלתי אמצעי עם האל שמעבר לה. בגמרא העמדה המרכזית היא לקרוא את חבקוק. הגמרא באופן עקבי מעדיפה את הנורמטיבי והריאלי על פני המיסטי. אבל במסורת שלנו ניצחה המיסטיקה. מסתבר שפעם אחר פעם בני האדם מבקשים לקרוע את מסך המציאות ולחוות את אלהים לא כפרשנות על המציאות אלא כחוויה אקסטטית מעבר לה.

חג שמח ומלא התרגשות והתגלות.

מוקדש לעילוי נשמת סבתי האהובה רבקה בת פאני וזאב שנפטרה בחג השבועות. אשה עם 2 רגליים על הקרקע שהכירה והעריכה עולמות עליונים ואף ידעה "להפעילם" בשפה שאבדה לי.