בפרשת מטות בני גד ראובן וחצי שבט המנשה (המכונים "שניים וחצי השבטים"), הגיעו לנחלה בה הם מעוניינים, באזור צפון ירדן והגולן, בעבר הירדן המזרחי. למרות זאת הם נדרשים להתגייס ולסכן את נפשם למען הצורך הלאומי הכולל של הנחלת הארץ. אבל יש להם רכוש רב, נשים וילדים שהם אחראים עליהם. איך מאזנים בין המחויבויות לכלל הציבור לבין המחויבות למשפחה הפרטית ובכללה לילדים ולדור הבא? התורה מספרת לנו שכך החליטו לנהוג שניים וחצי השבטים (במדבר ל"ב ט"ז-י"ח):

גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם.
וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.
לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ.

ראשית הם בונים ערים למגורי ילדיהם ודואגים לרכושם ואז יוצאים בראש המערכה. "חֻשִׁים" – במהירות. "לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – ראשונים. בסיום תוכניתם הם חוזרים ומדגישים שטרם צאתם הם ידאגו שילדיהם ישבו בערים בצורות. כדי שלא יינזקו מיושבי הארץ. לדעת שניים וחצי השבטים, קודם דואגים לילדים ואח"כ לאחריות החברתית הכוללת. שלמענה הם מוכנים לסכן את חייהם.

****

במבחן המוסר המפורסם של הפסיכולוג קולברג מופיעה הדילמה של היינץ:

אשתו של היינץ חולה נוטה למות. להיינץ אין כסף לשלם את מחיר התרופה היקרה עד מאוד (על אף שעלות ייצורה זולה), והרוקח אינו מסכים לתת להיינץ את התרופה או למכור לו אותה בזול. הדילמה היא האם מותר להיינץ לפרוץ לבית המרקחת.

לכאורה קדושת החיים עולה על זכות הקניין. אבל השאלה היא האם כדי לממש את זכותי לחיים או את זכות היקרים לי, מותר לי לפגוע בקניינו של האחר. האם האחר מחויב לקדושת חיי.

***

בימים אלו, מונחת בפנינו הדילמה של שניים וחצי השבטים במלוא עוזה. כולנו נקראים להתגייס למלחמה במשבר הבריאותי והכלכלי שפוקד אותנו ומאיים להידרדר במהירות. כרגע מתו מהקורונה בישראל מאות בודדות. אין מחלוקת שקבוצת הסיכון המרכזית היא אנחנו והורינו. הנזק למשק הוא מאות מיליארדי דולרים ולאורך עשרות השנים הבאות רק הריביות שאנו צפויים לשלם על ההלוואות שנטלנו לטיפול במשבר עולות על 3 מיליארד דולר בשנה. ועלות המשבר רחוקה מסיום. ישנה הסכמה כוללת שילדינו וכנראה גם נכדינו ישלמו את מחיר המשבר הזה. בדילמה של היינץ בחרנו להציל את חיינו וחיי הורינו על חשבון זכויות הקניין של ילדינו ונכדינו בלי למצמץ. בלי לחשוב שמדובר בכלל בדילמה. 

בלי קשר לקורונה נוצר בישראל מצב מוזר. כבר 3 דורות רמת החיים עולה אבל הבטחון הכלכלי יורד. אני שייכת כבר לדור שני המפקיר את עתיד ילדיו. מדיניות הקורונה היא רק הקצנה של הבחירה המוסרית שאנו עושים כבר עשרות שנים על חשבון ילדינו. אולי לא מפתיע שמדינה שקמה על האתוס שהילדים יוצאים להגן בגופם על הוריהם ראתה כמובן מאליו שהילדים יוצאים להגן ברכושם על הוריהם. שלא כשניים וחצי השבטים, לא שמרנו ראשית על הילדים, ולאחר מכן יצאנו לסכן את עצמנו. למעשה עשינו ההיפך.

הדילמה של היינץ היא דילמה קשה. קדושת החיים ופחד המוות מקשים להעלות בכלל שיקולים כלכליים. יתר על כן, פסיכולוגים כמו דן אריאלי מלמדים אותנו שאנו נותנים משקל עצום למחיר בהווה ביחס למשקל שאנו נותנים למחירים בעתיד. המחיר הבריאותי מיידי. המחיר הכלכלי רק התחיל ורובו בעתיד הרחוק. בטווח של עשרות שנים. איני מזלזלת חלילה בקדושת החיים, ובכל זאת, האם כך נוהגים הורים מסורים? האם כך נוהגים הורים הגונים? מפקירים את עתיד ילדיהם ונכדיהם למען צרכיהם? הורינו, בני גד ראובן וחצי שבט המנשה לא נהגו כך. ואנחנו?

אין לי תשובה טובה מה ראוי לעשות אבל אני מתפללת מעומק לב את תפילתו של הנביא מלאכי (מלאכי ג' כ"ד):

וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם.

ואני זוכרת בפחד את אזהרתו (בהמשך הפסוק) מה יקרה אם הדורות לא ידאגו בלב שלם אלו לאלו:

פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.

שבת של בריאות משפחתיות ושפע.

נ.ב. מוקדש לבני אייל שהעלה בפני את הדילמה במלוא עוזה, ולא הצלחתי למצוא לה מענה ראוי, אפילו ביני לביני.

פורסם ביום 17.7.20.