בסיפורי מעשיות לרבי נחמן מופיע הסיפור "מעשה בשבעה קבצנים". בסיפור מתקבצים קבצנים בעלי מומים לשמח חתן וכלה שגם הם עוסקים בקבצנות אחרי שאבדו כילדים קטנים בתוך היער. וכך מספר להם הגיבן (בעל החטוטרת) :
פַּעַם אַחַת הָיוּ כַּת אַחַת שֶׁהָיוּ חוֹקְרִים. בַּאֲשֶׁר שֶׁכָּל חַיָּה יֵשׁ לָהּ צֵל מְיֻחָד, שֶׁבָּזֶה הַצֵּל דַּוְקָא הִיא רוֹצָה לָנוּחַ שָׁם וְכֵן יֵשׁ צֵל מְיֻחָד לְכָל חַיָּה וְחַיָּה כִּי כָּל חַיָּה וְחַיָּה בּוֹחֶרֶת לָהּ אֵיזֶה צֵל וּבְאוֹתוֹ הַצֵּל דַּוְקָא הִיא רוֹצָה לִשְׁכּן שָׁם, כְּפִי הַצֵּל הַמְיֻחָד לָהּ. וְכֵן יֵשׁ לְכָל עוֹף וָעוֹף עָנָף מְיֻחָד, שֶׁבְּאוֹתוֹ הֶעָנָף דַּיְקָא הוּא רוֹצֶה לִשְׁכּן. וְעַל כֵּן חָקְרוּ אִם יְכוֹלִים לִמְצא אִילָן כָּזֶה, אֲשֶׁר בְּצִלּוֹ יִשְׁכְּנוּ כָּל הַחַיּוֹת… וְעַל עֲנָפָיו יִשְׁכְּנוּ כָּל צִפֳּרֵי שְׁמַיָּא. וְחָקְרוּ שֶׁנִּמְצָא אִילָן כָּזֶה וְרָצוּ לֵילֵךְ לְשָׁם אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן כִּי הָענֶג הַמֻּפְלָא שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֵצֶל אוֹתוֹ הָאִילָן אֵין לְשַׁעֵר כִּי יֵשׁ שָׁם כָּל הָעוֹפוֹת וְכָל הַחַיּוֹת וְשָׁם אֵין שׁוּם הֶזֵּק מִשּׁוּם חַיָּה וְכָל הַחַיּוֹת וְכוּ' מְערָבִים שָׁם וְכֻלָּם מְשַׂחֲקִים שָׁם…
וְחָקְרוּ לְאֵיזֶה צַד צְרִיכִים לֵילֵךְ לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן וְנָפַל מַחֲלקֶת בֵּינֵיהֶם עַל זֶה, וְלא הָיָה מַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם…
וּבָא חָכָם אֶחָד וְאָמַר לָהֶם: לָמָּה אַתֶּם חוֹקְרִים בְּאֵיזֶה צַד לֵילֵךְ אֶל הָאִילָן? חִקְרוּ מִתְּחִלָּה מִי וָמִי הָאֲנָשִׁים שֶׁיְּכוֹלִים לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן! כִּי אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן לָאו כָּל אָדָם יָכוֹל לָבוֹא אֶצְלוֹ, כִּי אִם מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַמִּדּוֹת שֶׁל הָאִילָן. כִּי זֶה הָאִילָן יֵשׁ לוֹ שְׁלשָׁה שָׁרָשִׁים שׁרֶשׁ אֶחָד הוּא אֱמוּנָה וְהַשֵּׁנִי הוּא יִרְאָה וְהַשְּׁלִישִׁי הוּא עֲנִיווּת (ענוה) וֶאֱמֶת הוּא גּוּף הָאִילָן וּמִשָּׁם יוֹצְאִים עֲנָפִים וְעַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא אֶל הָאִילָן, כִּי אִם מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדּוֹת הַלָּלוּ הַנַּ"ל.
וְאֵלּוּ הַכַּת הַנַּ"ל (של החוקרים) הָיָה בֵּינֵיהֶם אַחְדוּת גָּדוֹל מְאד וְלא רָצוּ לְהִתְפָּרֵד זֶה מִזֶּה שֶׁקְּצָתָם יֵלְכוּ אֶל הָאִילָן וּקְצָתָם יִשָּׁאֲרוּ כִּי לא הָיוּ כֻּלָּם רְאוּיִים לָבוֹא אֶל הָאִילָן… וְעַל כֵּן נִתְעַכְּבוּ כֻּלָּם עַד שֶׁיִּהְיוּ יְגֵעִים וְטוֹרְחִים… כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם רְאוּיִים לָבוֹא אֶל הָאִילָן… כְּשֶׁבָּאוּ כֻּלָּם לְאֵלּוּ הַמִּדּוֹת הַנַּ"ל אֲזַי בָּאוּ כֻּלָּם עַל דַּעַת אַחַת, וְהִסְכִּימוּ כֻּלָּם עַל דֶּרֶךְ אַחַת לֵילֵךְ בְּאוֹתוֹ דֶּרֶךְ אֶל הָאִילָן הַנַּ"ל וְהָלְכוּ כֻּלָּם.
וְהָלְכוּ אֵיזֶה זְמַן עַד שֶׁהָיוּ רוֹאִים [מֵרָחוֹק] אֶת הָאִילָן וְהִסְתַּכְּלוּ וְרָאוּ, וְהִנֵּה אֵין הָאִילָן עוֹמֵד בְּמָקוֹם כְּלָל כִּי אֵין לָאִילָן מָקוֹם כְּלָל וּמֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם, אֵיךְ אֶפְשָׁר לָבוֹא אֵלָיו?
כל אילן אוגר בתוכו אקוסיסטם של חיות ועופות המתקבצים בחלקיו השונים, ומתאימים את מחייתם לאילן וזה לזה, בשפת המחקר האקולוגי חולם רבי נחמן על האילן כבית גידול שבו לכל בעל חיים יש גומחה אקולוגית משלו. לכן האילן בסיפור אינו רק אילן, אלא סמל למרקם האקולוגי השלם. אלא שהחוקרים (שהם תמיד אצל רבי נחמן אנשי ההשכלה, המדע והמודרנה), כדרכם של חוקרים רוצים להגיע לעקרון האחדותי היסודי של המציאות. בזמנו של רבי נחמן (סוף המאה ה18 – תחילת המאה ה19), החלו ניצני ההשכלה. רבי נחמן הוא בן תקופתם של קאנט הגל ומשה מנדלסון, וכבר הוא מזהה את קיסמה ומוראותיה של החשיבה החדשה. את הרעיון לפיו אם רק נמצא את העקרון האחדותי המניע את העולם, האדם, החברה וההיסטוריה נוכל להביא את כולנו לעונג המצוי באילן – באקוסיסטם הפועל ללא שום היזק לאף אחד מהיצורים המרכיבים אותו, והכל תלוי במחקרנו ובתבונתנו.
החוקרים מוכנים להתאחד למען המשימה, ולעבוד קשה על מנת לשפר את מידותיהם: את היושר, הענווה, האמונה והיראה שלהם. עבודת המידות המשותפת הופכת אותם מבעלי מחלוקת לבעלי דעה אחת ודרך אחת.
אלא שאז מסתבר כי אין אילן כזה בשום מקום בעולם. אילן כזה הוא למעלה מהמקום. רבי נחמן כמי שהקדים את זמנו בביקורת המודרנה, הבין כבר בסוף המאה ה-18 כי הנאורות והמדע, ככל אידיאולוגיה אחרת, יכולה להניע לשינויים כבירים, ואף ליצור אחדות והאחדה. אולם עקרון אחדותי למציאות לעולם לא נמצא, והוא אף מסוכן ונלעג.
אלא שלדעת רבי נחמן ניתן למצוא עיקרון כזה, אולם לא באמצעות התבונה אלא באמצעות האל ופרשת יתרו מציעה עקרון כזה גם באמצעות מערכת המשפט. יתרו המדייני הזר מציע למשה מערכת משפט היררכית מוסכמת המבוססת על חוקי האלהים שיגלה משה ועל מינוי ערכאות זו למעלה מזו. לדעת הפרשה זהו הבסיס להתגלות האל במעמד הר סיני. התגלות זו תאפשר את הדת הלאומית שמציעים חוקי עשרת הדיברות שמגולמים בהם מיטב העקרונות האוניברסליים לדעת משה ויתרו. הדיברות יפתחו ברעיון שה' הוא אלהי ישראל אבל יבססו את הרעיון שהוא אל אחד וממילא מוסרו אחד, משמירת השבת הסוציאלית ועד האיסור לחמוד מאמינה פרשת יתרו במוסר אוניברסלי המעניק רווחה (או בשפתו של רבי נחמן: עונג) לכל באי עולם.
בסיפורו של רבי נחמן, בסופם של דברים בעל החטוטרת נושא את קבוצת החוקרים לאותו אילן שהוא "למעלה מהמקום לגמרי" ואז מתגלה שהסיבה שלקבצן יש חטוטרת היא כי הוא נושא על גבו עולמות עליונים שאין להם מקום, ומתנתו לזוג הצעיר היא שיהיו כמוהו.
רבי נחמן כמו פרשת יתרו מבקש למצוא עיקרון אחדותי לכל המציאות, והוא עושה זאת באמצעות האמונה.
אלא שמי שנכווה מעקרונות אחדותיים אולי יעדיף להשתמש במשל האילן באופן אחר. הוא אולי יבחין בכך שהמחקר הפיזיקלי אמנם ממשיך לבקש עקרון אחדותי לכל המציאות, אולם המחקר האקולוגי מעדיף להסתכל על בתי גידול שונים. כל שלולית וכל פרדס הינם בית גידול ייחודי והסביבה בכללותה נוצרת מאוסף עצום של בתי גידול המתקיימים זה לצד זה, כשבכל אחד מהם אקו-סיסטם שונה. זהו החזון של פרשת משפטים. פרשת משפטים מציעה נוסח חלופי למעמד הר סיני. לא התגלות ניסית של כח טרנסצנדנטי שמלוא כל הארץ כבודו אלא ברית בין עם אחד לאלהיו. ברית שמגולמת בדיני עבדים, שוכרים לווים ומשאילים, בדיני חוזים ונזיקין. דינים שמקדמת דנא ועד ימינו אלה כל חברה מעצבת על פי דמותה ותרבותה היא. דינים שמכוננים בית גידול פרטיקולרי. מבלי לגרוע מההתפעמות שמעוררת פרשת יתרו, אולי אנחנו מבקשים אילנות צנועים יותר כדי "להנות בהם בני אדם" (כאמור בברכת האילנות).
אבל יש דרך אחרת לגמרי להסתכל על חג הטבע, והיא מנקודת מבטו של הפרט. א. ד. גורדון, שהוא מודרניסט בכל נפשו ומאודו מתאר באריכות כיצד נזקק כל פרט לטבע (האדם והטבע פרק א'):
האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע; כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג… זקוק הוא לקשר בלתי האמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע האין־סופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין־סופי ושכולו יונק מן האין־סוף; זקוק הוא לא רק להכרה ולהרגשה, זקוק הוא לחיי עולם…
הטבע של גורדון, ממש כמו האילן של החוקרים הוא טבע אחד אינסופי. הוא עצמו האינסוף. הוא "חיי עולם" פשוטו כמשמעו – ישנו זיהוי בין העולם לחיים.
זהו הטבע של האדם האחד בגן עדן שנמצא בתוך הגן לעובדה ולשומרה. זהו הזיהוי בין האדם האוניברסלי לאילן בפסוק "כי האדם עץ השדה",
רבי נחמן מבקר את התפיסה הזו, שעל אף שכולה נדמית קשובה לצרכיו של האדם הפרטי והממשי, הרי היא מכירה רק אדם אחד כזה – בעבורה קיים רק "האדם" האוניברסלי. ביקורתו של רבי נחמן הפכה בתיווכה של נעמי שמר לאחד מנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית (לקוטי מוהר”ן תנינא סג):
וְכִי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם. כִּי כָּל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָּל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב יֵש לוֹ שִׁירה שֶׁאוֹמֵר, שֶׁזֶה בְּחִינַת פֶּרֶק שִׁירָה, וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה”.
וחז"ל יפרשו את מעמד הר סיני ברוח זו (ירושלמי, פאה ב' ד'):
ר' יהושע בן לוי אמר: …אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר נאמר למשה בסיני."
כל ניגון, של כל תלמיד, הרי הוא חלק ממעמד הר סיני.