בפתח פרשת תצוה מצווה התורה (שמות כ"ז כ'):
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.
מצווה מפורשת שהשמן ממנו מדליקים את המנורה יהיה שמן זית. אולם בגמרא במסכת שבת (כ"א א') שנה רמי בר חמא:
פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, אין מדליקין בהן במקדש משום שנאמר "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד".
למשנה יש רשימת שמנים ופתילות שבהם מותר להשתמש להדלקת נר שבת ורשימה של שמנים ופתילות שאינה כשרה לכך. רמי בר חמא מעיר שאותה רשימה חלה על המקדש. אפילו מצטט מסיומו של הפסוק שזו הרשימה שמבטיחה שייעלה נר תמיד. אלא שבכך הוא מתעלם מדרישת הפסוק שמציין במפורש שנדרש דווקא שמן זית.
בעיני זה עצמו לימוד פוקח עיניים. שוב ושוב חז"ל מהפכים את דברי התורה המפורשים. בכך אין חידוש. אבל להפוך את דברי התורה המפורשים בדרכי הפולחן המקדשי? במה שאין בו שום ממשות ומשמעות מלבד היותו ציווי ה' ועבודת ה'? הרי אין פה העדפה מציאותית משפטית או ערכית אחרת, ובכל זאת, כך עושה הגמרא. ואכן ההיפוך הזה שנוי במחלוקת פוסקים חריפה עד היום הזה.
***
בחנוכה 1916, יושב הרב קוק בלונדון, מנותק ממשפחתו מזה למעלה משנתיים. בתחילת המלחמה מצא את עצמו בשוויץ, וכנתין רוסי (של בעלות הברית) אינו יכול לחזור לארץ ישראל העותומאנית. בסופו של החג הוא כותב לבנו מכתב ובו הוא מספר לו על מה דרש בחג. וכך הוא כותב (אגרות ראיה, חלק ג', אגרת תשצ"ז):
מצאתי לנכון להעירך בדברי אגדה הללו, אע"פ שכבר עברנו ב"ה ימי החנוכה לשלום. וכשיגיעוך הדברים ירחק הזמן עוד יותר. מכל מקום הדבר הנאמר בעתו מביא את תעודתו עמו גם אם יתמהמה.
ואף על פי שאנו רחוקים מחנוכה – משום שאנו זקוקים מאוד לאור, בחרתי להביא את דבריו. הרב קוק שואל על נס פך השמן של חנוכה. מדוע אלהים היה צריך את פך השמן הטהור? האם הוא לא יכול היה להדליק את המנורה גם בלי פך שמן בכלל? תשובתו היא, שאם אלהים היה בורא את השמן בעצמו זה לא היה שמן זית, והתורה ציוותה על שמן זית. אז הוא מצטט את הגמרא שלנו ומסביר שאמנם התורה ציוותה על שמן זית, כמובחר, ואם משתמשים בשמן זית אז מצווה שהוא יהיה מתחילת כתישת הזיתים (זך כתית). אבל אם אין שמן זית יש עוד שמנים כשרים. הוא משווה זאת למנורה. התורה ציוותה (שמות כ"ה ל"א):
וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ.
אבל הגמרא (בבלי, מנחות כ"ב ב') דנה בשאלה אם מותר לעשות מנורה למקדש גם ממתכות אחרות ואפילו מעץ ואגב כך היא מספרת על מנורת החשמונאים (בעקבות מגילת תענית):
רבי יוסי בר רבי יהודה אומר אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי.
אמרו לו: משם ראיה? שפודים של ברזל היו וחיפום בבעץ העשירו עשאום של כסף חזרו והעשירו עשאום של זהב.
לגמרא יש מסורת שהמנורה במקדש החשמונאי היתה של עץ או של ברזל מצופה בעץ (=בדיל) ורק כשרוווח תיקנו.
הרב קוק מסביר שכמו שלכתחילה צריך מנורת זהב כציווי התורה אבל אפשר להסתפק גם במנורה אחרת כך גם עם השמן. אבל אז הוא שואל, מדוע אלהים עשה נס רק בשמן ולא במנורה? אם אלהים רצה שחנוכת המקדש החשמונאי תיעשה בהידור יכול היה להפוך גם את המנורה למנורת זהב. השאלה הזו מקסימה בעיני כי היא מחילה על הנס והאגדה את אותה ראציונאליות וקוהרנטיות פרשנית שבדרך כלל מחילים על ההלכה. היא לא רואה את המופרכות שבלבקש הסבר שיטתי לנס. נהפוך הוא, בכובד ראש היא מאמינה שכל גילויי המציאות, ללא יוצא מן הכלל, אינם שרירותיים ומבטאים משמעות.
תשובתו של הרב קוק היא, שהמנורה מסמלת את התשתית החומרית של המצווה, והשמן הדולק את הצד הרוחני שבה, את האנרגיה שבה אנחנו עושים את המעשה הנכון והטוב -. הכוונה וההתכווננות שלנו. אלהים רצה להדגיש באמצעות הנס, שהמצווה אינה טמונה בתשתית חומרית מהודרת. מה שצריך להיות במלוא ההידור הוא החלק הרוחני, האנרגיה של הפעולה, הטוב שבנו, האחריות שלנו. הכלי אינו דורש נס. הוא יכול להישאר מעץ עד שירווח. האיכות של המצווה אינה תלויה בהידור הכלי. הרב קוק קורא לנו להבחין בין המנורה לנרותיה. לשים לב מה חומרי ומה בנפשנו – לייצר סדרי עדיפויות.
בכך הוא חוזר לפשט פרשת תצוה. הציווי על אופן העבודה היומיומי במנורה מופיע במנותק, שלא במקומו. הוא היה אמור להופיע בצמוד לציווי על המנורה (שמות כ"ה). או בסמוך לציווי על עבודת המזבח שמופיעה בנפרד (שם, פרק כ"ט) שגם היא מנותקת מבניית המזבח. בין הציווי על הדלקת הנרות היומיומית במנורה לציווי על עבודת קרבנות היומיום (קרבנות התמיד) מופיעה הקדשת הכהנים, שגם היא אינה במקומה. התורה עצמה ערוכה כך שכל פעם נצטרך לשאול את עצמנו מה מהות ומה רק מצע למה שאנחנו רוצים להשיג. מה חיוני שיהיה בהידור ועם מה ניתן לחכות עד שירווח. מהם האמצעים ומהי באמת המטרה.
