בפרשת שלח-לך, מספרת התורה על אדם שיצא לקושש עצים בשבת, ונכלא כי לא ידעו מהו עונשו של מקושש. שאלו את אלהים והוא ציווה לרגום אותו וכך עשו. ובמילותיה של התורה (במדבר ט"ו, ל"ב-ל"ו):
וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: מוֹת יוּמַת הָאִישׁ. רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
תרגום יונתן מסביר מדוע יצא המקושש לחטוא (במדבר ט"ו ל"ב – מתורגם):
כשהיו בני ישראל שרויים במדבר, הודעה להם גזירת השבת (המצווה לשמור שבת) אולם העונש על (חילול) השבת לא הודע להם. עמד איש מבית יוסף ואמר: אלך ואתלוש עצים ביום השבת, ויראו אותי עדים, ויגידו למשה, ומשה ידרוש מלפני ה' לימוד (שה' ילמד אותו מהו העונש ואז משה) ידון אותי. ובכך ייוודע העונש (על חילול שבת) לכל בית ישראל.
רבי מרדכי יוסף ליינר, "האיזביצ'ר", מסביר בספרו "מי השלוח" את מעשהו של המקושש לפי תרגום יונתן באמצעות המשנה במסכת אבות (ב' א'):
רבי אומר, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.
וכך מסביר האיזביצ'ר:
"תפארת לו מן האדם", היינו שיהיה האדם צדיק וטהור בעומק לבו ויהיה כוונתו לשם שמים… "תפארת לעושיה" היינו שיהיה תפארת לאדם העושה לעיני אדם.
והנה האדם צריך לראות שכל מעשיו יהיו תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.
אך לפעמים נמצא "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' (הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" תהילים קי"ט, קכ"ו – פסוק המשמש כבר את חז"ל כדי לתאר נסיבות מיוחדות שמחייבות להפר את ההלכה הרגילה). שאין האדם צריך להשגיח על תפארת לעושיה רק שיהיה כוונתו לשם שמים… ולפעמים זה הוא רצון השם יתברך.
וגם לפעמים ימצא להיפך.
אף כי כוונת האדם הוא לשם שמים אסור לעשות נגד התורה. וגם המקושש אף שהיתה כוונתו לשם שמים כמו שמופיע במדרש (הכוונה לתרגום יונתן) מכל מקום נענש.
כי אין רצון השם יתברך שהאדם יכניס עצמו בדבר כזה.
רק לכשיאונה לידו דבר שיש לה תפארת מן האדם, אין צריך להשגיח על תפארת לעושיה ולא להכניס עצמו בזה לכתחילה. כי לכתחילה צריך לראות שימצא חן בעיני אלקים ואדם.
האיזביצ'ר עומד על כך שלנורמה יש תפקיד ערכי ותפקיד סוציולוגי. הנורמות אמורות לשקף את ערכי החברה. את "הטוב כשהוא לעצמו". במובן הזה הן "תפארת לה'" אולם הן גם מקנות לאדם את מקומו החברתי. האדם המקפיד על הנורמות הוא "נורמטיבי", חבר מכובד בקהילה. השמירה על הנורמות מייצרת במישור הסוציולוגי "תפארת לאדם". כך פועלות הנורמות בדרך כלל. אלא שלעיתים הטוב המוחלט, או בלשון האיזביצ'ר: "רצון השם יתברך", הוא מנוגד לנורמה החברתית או החוקית. במקרה כזה האדם צריך לפעול לפי הטוב המוחלט גם כשהוא מפר את הנורמה, גם כשהוא פוגע בחוק, ואפילו זה חוק התורה, גם כשזה פוגע במעמדו החברתי – זוהי עשיית רצון ה'. בשני המקרים זוהי "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ".
חידושו המהפכני של האיזביצ'ר הוא שלא בכל מקרה התורה מבטאת את רצון ה'! האיזביצ'ר חושף באומץ יוצא דופן את המתח המובנה שבין המשפט (הנורמה, התורה.) לבין הטוב (רצון ה').
זוהי נקודת המבט של הפרט ביחס לנורמה. אלא שבכך לא מסתכם עיונו החודר של האיזביצ'ר במשמעותו של החוק. על הנורמה יש להסתכל לא רק מצד הפרט אלא גם מצד מערכת המיסוד הנורמטיבית – מערכת המשפט והאכיפה. מבחינתה של זו הוא קובע שאסור לה להכיר בפער שבין המשפט לטוב. המערכת הנורמטיבית עצמה חייבת להיות כפופה לנורמות שעליהן היא מבוססת, אחרת הדבר יביא לשרירות של המשפט. במקום שלטון החוק – שלטון של השופט. במקום הסדרה חברתית – אנרכיה. לשיטתו, רצון ה', דהיינו הטוב, דורש מערכת משפט מסודרת. לכן מנקודת המבט המוסדית, החוק הוא הפוסק האחרון. גם מי שפעל על פי הטוב המוחלט עדיין עשה דבר אסור. מנקודת המבט הזו, למרות ההערכה העמוקה למעשהו של מקושש העצים, הוא חייב להיענש. ואפילו, כמו בסיפור שלפנינו, להיענש במוות. מנקודת המבט הזו אסור להפר את החוק לעולם.
במילים אחרות, באמצעות סיפור המקושש, האיזביצ'ר מעמיד לנו שתי מערכות של כפיפות לחוק. מצד מערכת החוק, הרי הכפיפות צריכה להיות מוחלטת. מצד הפרט, ככלל הוא מחוייב לחוק, אולם לעיתים מוטל עליו באופן אישי להפר את החוק למען ערכים נעלים יותר. וממש כמו המקושש עליו גם להכיר במחוייבותו של החוק לדון אותו כעבריין.
(עוד על יחסו של הפרט לחוק במשנת האיזביצ'ר במאמר אפרים ויהודה – בין משפט לאתיקה. ובמאמר פנחס וזימרי – בין האישי לנורמטיבי.)
