כל הפיוט הוא "קריאת השכמה" לאל. אנחנו אסירי תקוה, מחכים לגאולה. זקוקים לעוז, לכבוד, ובעיקר לזיכרון. איך האמנו באל וכעת אנחנו נמקים במרתפי חמאס. איך נמכרנו. חשבתי כמה שונה הפיוט הזה מהפיוט שמצאתי בספרון פיוטים של קהילת וורמייזא (צרפת). פיוט שהוא כמעט בן זמנו של הריה"ל, אולי כמה שנים קודם, במחצית השניה של המאה ה-11. חובר ע"י רבי מאיר בן רבי יצחק ש"ץ נהוראי, הידוע כרבי מאיר ש"ץ. אחד מחשובי הפייטנים של מה שקרוי היום נוסח "אשכנז" (אז וורמייזא לא נכללה באשכנז שהתייחסה לארצות הגרמניות), מי שהיה החזן עליו גדל רש"י ונחשב בר סמכא בדקדוקי תפילות. אם הפיוט של ריה"ל מבוסס על אגרוף בבטן כבר משתי המילים הראשונות "ידידי השכחת" הפיוט של רבי מאיר כולו שיר הלל לאלהים (לנוסח המלא ראו כאן "ויושע אור ישראל") אצטט כמה שורות מתפארת האל להמחשה:

וְיוֹשַׁע אוֹר יִשְׂרָאֵל אֲיוּמָתוֹ מִיַּד כּוֹבְשִׁים / מִכּוּר בַּרְזֶל שְׁמָטָהּ מֵאֲדוֹנִים קָשִׁים / כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים…
אָז יָשִׁיר דֻּגְמַת תְּחִי וְעַל הַשְּׁמִינִית הוֹדוֹת / לְנָאֶה וּמְשֻׁבָּח מִדּוֹתָיו חֲמוּדוֹת / בְמָשָׁל פִּי אַבִּיעָה חִידוֹת…
עָזִי וְזִמְרַת הֶאֱמִירַנִי וְהֶאֱמַרְתִּיו מַלְכוּת וְתִפְאֶרֶת מְרֻבָּה / יְקַרְתִּיו וְהִכַּרְתִּיו בְּסוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה / צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה…

בתחילת הפיוט עוסק הפייטן בהילול האל ובחירתו המרהיבה בישראל. לאחר מכן מקדיש הפייטן שורות ארוכות לתיאור נס קריעת ים סוף כשהוא חורז ומאדיר את המתואר בפשט התורה כמודגם בשתי השורות הללו:

מַרְכְּבוֹת יוֹקֵשׁ מוֹטוֹת מִשְׁתַּמְּטוֹת מִלַּהַב מֵרוֹץ / סִגְנָיּוֹת עִרְבֵּב כְּשֶׁרִבֵּב טְעוּנוֹת לָרוּץ / וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ.
תְּהוֹמוֹת כִּסּוּ כְּנִכְנָסוּ תֵירָקְטָה כָוֵי גַּלֶּיךָ / יְרוֹת חֵץ בַּנֵּץ הֻחְזַר גַּלְגַּלֶּיךָ / צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ…

בסוף הפיוט עובר הפייטן לפער בין המצב המתואר בשירת הים לבין מצב האומה בדורו (לא למותר לציין שהוא חי בתחילת מסעי הצלב).  הוא מזכיר את עלבונה של האומה ואילמותה ומחכה לעתיד בו ירצה האל לשנות את המצב:

מִי כָּמוֹךָ קְרוֹבֶיךָ קִלְּסוּךָ רְחֵקֶיךָ כָּפְרוּ בְּהֶבְלָם / וּלְעָתִיד בִּרְצוֹנְךָ בְּעֶלְבוֹן בָּנֶיךָ מֵהִתְאַלָּם / אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם…

שירת הים מסתיימת כזכור בבניין בית המקדש בו ימלוך האל לעד (שמות ט"ו י"ז-י"ח):

מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.

הפייטן משתמש בסיום הזה כדי לפלל לבניין בית המקדש אבל גם כדי להנגיד בין העבר להווה:

חִבַּת יְדִידוֹת זְכֹר יְדִיד לִידִידֶיךָ / קוֹל מֵהֵיכַל יְקַטְרֵג מַחֲרִיבָיו מוֹרְדֶיךָ / מִקְּדָשׁ יְיָ כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ…
מְפֹרָשׁ אִחוּד רָז שְׁמֵךְ לִבְאוֹר / הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב יִתְיַחֵד אַדִּיר וְנָאוֹר / מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר.
קָדוֹשׁ

הפיוט מסתיים בציטוט מתהילים (ל"ו י') העוסק בהצלה של החסידים מהרשעות והרשע הממלאים את העולם. בבית האחרון של הפיוט קורא הפייטן לאל "הטוב והמטיב", לכאורה חלק מהשבח לאל המאפיין את מלוא הפיוט, אלא שברכת "הטוב והמיטיב" היא ברכה עם היסטוריה קשה ומיוחדת (ברכות מ"ח ב'):

"הטוב והמטיב" ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה "הטוב והמטיב" – "הטוב" שלא הסריחו, ו"המטיב" שניתנו לקבורה.

בסוף מרד בר כוכבא, בקרב האחרון שהתרחש בבית"ר, נשפכו נהרות של דם יהודי עד שהסוסים טבלו בדם עד חוטמם והדם נשפך ומילא את הים (איכה רבה ב' ד'). בסוף הקרב, הרומים לא נתנו להביא את היהודים לקבורה, עד שלאחר זמן אפשרו זאת. במושגים שלנו אפשר לומר שברכת הטוב והמיטיב נתקנה כשהביאו לקבורה את משפחת ביבס. זו האווירה של הברכה. עם כל השבח לאל, לעיתים הפער בין השבח למציאות עצמה, יוצר את אותו "אגרוף בבטן" ממש כמו "ידידי השכחת".

בתפילה שהאל ייזכר ונזכה להביא לקבורה את כולם.

בברכת חג של שמחה ושיבה.

המאמר פורסם ביום 18.4.25.