גיבור פרשת ויקהל הוא בצלאל בונה המשכן, שהתורה מהללת את חוכמתו בסופרלטיבים יוצאי דופן (שמות ל"ה ל'-ל"א):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל מְלָאכָה.
על הפסוקים הללו מביאה הגמרא שרשרת מדרשים רדיקליים ביותר (ברכות נ"ה א'). בתחילה היא פותחת בדבר שבעולמנו הדמוקרטי נראה טריוויאלי, אבל בעולם של מלכים וקיסרים הוא מהפכני ממש:
אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס (מנהיג) על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור שנאמר "רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל".
הציבור חייב לבחור את המנהיג ולקבלו. המשך הסוגיה מלמד אותנו שהוא נבחר על שום חוכמתו. ואז מופיע מדרש כ"כ רדיקלי שאילולא נאמר מפורשות בתלמוד לא הייתי מעזה לאומרו:
אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא.
בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן.
אמר לו (בצלאל למשה): משה רבינו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?
כלים שאני עושה להיכן אכניסם?!
שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן ארון וכלים? אמר לו (משה לבצלאל) שמא בצל אל היית וידעת?!
המדרש מספר שבצלאל ידע שמשה רבינו בכבודו ובעצמו שציוויו כתוב בתורה עצמה כפי שהיא מופיעה בפנינו עד עצם היום הזה – טועה. בקיצור, שהציווי של התורה לא סביר ולכן בהכרח אינו משקף את כוונת האל. ואיך הוא יודע את זה? פשוט כי לדעתו צריך להתחיל בבניית המשכן ואחר כך לבנות את הכלים. אם התורה כותבת הפוך אז היא חוטאת לכוונת האל. האמירה הזו עוד יותר רדיקלית כשמתבוננים בציווי ההתחלתי של ה' למשה לעשות משכן, בפרשת תרומה (פרקים כ"ה–כ"ו). מתגלה שה' ציווה למשה לעשות את המשכן בדיוק בסדר שמופיע בפרשה שלנו. קודם מפרטת התורה את כלי המשכן (לפחות המרכזיים) ורק אח"כ היא מפרטת את פרטי האהל ודרך בנייתו. דהיינו בצלאל מגלה מתוך ההיגיון שכל דרך כתיבת התורה ביחס למשכן הינה טעות של משה במסירה!
הגמרא מסבירה את חכמתו של בצלאל בשני מדרשים קצרים החותמים את הסוגיה:
אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ…
אמר רבי יוחנן אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה…
הגמרא מספרת לנו שאי אפשר לבוא אל התורה באופן לא ביקורתי במנותק מהשכל הישר. ראשית יכול בצלאל לבקר את תורת משה כי הוא מסתכל נכוחה על המציאות. לא רק התורה היא צירופי אותיות אלא כל הבריאה היא צירופי אותיות. רבי יהודה מגלה לנו שבצלאל יכול לרדת לכוונת האל כי לפני שהוא מסתכל על התורה הוא מסתכל על יסודות המציאות, והוא יודע שהתורה חייבת להתאים ליסודות המציאות.
רבי יוחנן אומר משהו עוד יותר רדיקלי. לדעתו התורה היא חכמה, כאמור בדברים (ד' ו'):
וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם.
יותר מזה, התגלות האל היא השראת חכמה. אבל מי שחושב שיזכה להתגלות האל או התורה אם יגיע אליהם "טאבולה ראסה" טועה. אדם חייב לבוא עם חוכמתו האישית כך שיוכל לזכות להתגלות. אבל מי שמחזיק בחוכמתו האישית ולא מוותר עליה על כורחו יתייחס לתורה כלכל התגלות באופן ביקורתי. כי זו דרכו של השכל: לבקר, לבחון, להטיל ספק. לדעת הגמרא בצלאל יודע לרדת לכוונת האל כי הוא לא חושש לבקר את התורה תחת הגיונו האישי ובהתאמתה למציאות. גם התורה צריכה לעמוד במה שמכונה היום במשפט הישראלי "מבחני הסבירות". מכאן מובן הראציונאל החדשני של תחילת הסוגיה שבצלאל (ככל מנהיג) צריך להיבחר בהיוועצות עם הציבור. אם המבחן למנהיגות ואפילו להבנת התורה הוא סבירות ופרשנות סבירה, הרי לא ניתן לעשות זאת ללא ציבור. סבירות היא לעולם נורמה ציבורית-חברתית. מה שסביר ביותר בתקופה אחת ובציבור מסויים ייראה בלתי סביר בעליל בנסיבות תרבותיות-חברתיות אחרות.
אכן, כשחושבים על שאלתו של בצלאל מגלים שלא בעיה הנדסית עמדה בפניו אלא בעיה נורמטיבית. מבחינה הנדסית אין כל קושי לשמור את כלי המשכן בבית המלאכה עד להשלמת המשכן או לבנות עבורם איזו סככה זמנית שתגן עליהם. הבעיה של בצלאל היתה נורמטיבית. מה ראוי לבנות קודם. איפה ראוי שהכלים יישמרו. בעיות נורמטיביות הן בהכרח תלויות בנורמה חברתית – בהכרח חובה להימלך בציבור. בעיני זה לא פחות ממדהים שדווקא הגמרא מלמדת אותנו שבבעיות נורמטיביות אנו חייבים להקשיב לציווי התורה אבל איננו יכולים להסתמך על הפשט שלה ואפילו לא על שלשלת מסירתה, כי אפילו משה רבנו טעה. במחשבה שניה, אולי זה לא כ"כ מוזר שזה מה שהגמרא מלמדת אותנו. כשחז"ל קראו את פשט התורה פעמים רבות היא נשמעה להם בלתי סבירה בעליל, בעיקר נורמטיבית, אז הם פירשו אותה מחדש. נדמה שאין חולק שההלכה החז"לית ובכלל העולם הנורמטיבי של חז"ל רחוק מהמקרא. זה לא גרם להם להרגיש ולו לרגע שאינם מחוייבים למקרא. המדרש מנחיל לנו את עומקה של מסורת חז"ל.
ברובד נוסף מגלה לנו המדרש שהמסורת החז"לית של פרשנות התורה מחדש מעוגנת כבר בתורה עצמה. פעם אחר פעם מופיע הציווי על הקמת המשכן וכליו בספר שמות. בכל הפעמים מפורטים כלי המשכן לפני בניית אהל המשכן. אולם כשמתוארת הקמת המשכן בפועל בפרשה שלנו מסתבר שבצלאל אכן בנה קודם את האהל ורק אח"כ את הכלים. באמצעות השיחה שמדמיין המדרש בין משה לבצלאל הוא מפנה את תשומת לבנו לפשט התורה ומעניק לפשט משמעות. המדרש מלמד אותנו שבכל פעם שאנו מממשים את התורה אנו מפרשים אותה מחדש על פי הסביר בעינינו. והתהליך הזה קרה כבר בתורה עצמה, באירוע הראשון לאחר סיום קבלת לוחות הברית, כבר בבניית המשכן. גם כשמשה ובצלאל חיים באותה תקופה, באותה חברה, באותה מציאות. עצם המימוש משנה את התורה, מפרש אותה מחדש.
המדרש דורש מאיתנו לדעת לצרף יחד את אותיות התורה והעולם. הוא מבקש מאיתנו לדעת להתיך את ספקנותנו וביקורתנו עם השראת התורה.
