כשאנחנו במצב רוח שפוף. כשחזר לרגע הגשם ואני מתפללת שהוא ישטוף הכל אני מבקשת למצוא נחמה במדרש פואטי בזוהר לפרשת ויקהל (זהר ויקהל קצ"ה ב'-קצ"ו א'):
רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי הָיוּ יוֹשְׁבִים לַיְלָה אֶחָד וּמִתְעַסְּקִים בַּתּוֹרָה טֶרֶם שֶׁנֶּחֱלַק הַלַּיְלָה (לפני חצות). בֵּין כָּךְ קָרָא הַגֶּבֶר. בֵּרְכוּ בְרָכָה. בָּכָה רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, בּא וּרְאֵה, עַד כָּאן זִעְזַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים רְקִיעִים וְהִכָּה בָּהֶם, וּבָכָה עַל חָרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהוֹרִיד שְׁתֵּי דְמָעוֹת לְתוֹךְ הַיָּם הַגָּדוֹל וְנִזְכַּר בְּבָנָיו מִתּוֹךְ בְּכִיָּה… וּבִתְחִלַּת אַרְבַּע הַשָּׁעוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת (בתחילת האשמורת השניה מתוך שלש) פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים (תהלים קל"ז א'): "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ" וְגוֹ'… וְאָז מִתְעוֹרֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲלוֹתָיו וּמַכֶּה בָּרְקִיעִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וּמִזְדַּעְזְעִים שְׁנֵים עָשָׂר אַלְפֵי עוֹלָמוֹת וְגוֹעִים וּבוֹכִים, שֶׁכָּתוּב (ירמיה כ"ה ל') "ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ". וְנִזְכָּר בְּיִשְׂרָאֵל, וּמוֹרִיד שְׁתֵּי דְמָעוֹת לְתוֹךְ הַיָּם הַגָּדוֹל, וְאָז מִתְעוֹרֶרֶת שַׁלְהֶבֶת אַחַת שֶׁבְּצַד צָפוֹן, וּמַכֶּה רוּחַ אֶחָד שֶׁבְּצַד צָפוֹן בְּאוֹתָהּ הַשַּׁלְהֶבֶת, וְהוֹלֵךְ וּמְשׁוֹטֵט בָּעוֹלָם. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה נֶחֱלָק הַלַּיְלָה, וְהַשַּׁלְהֶבֶת הוֹלֶכֶת וּמַכָּה בְּכַנְפֵי הַתַּרְנְגוֹל וְקוֹרֵא, אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִכְנָס לְגַן עֵדֶן. וְלַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא אֵין מְנוּחָה עַד שֶׁנִּכְנָס לְגַן עֵדֶן לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִם נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים…
לפי הזהר במחצית הראשונה של הלילה הקב"ה בוכה על חורבננו ו-12,000 עולמות בוכים איתו עלינו. 390 רקיעים מזדעזעים. אש סובבת בעולם, נדחפת ע"י רוח צפונית. בכל יום 2 טיפות מהימים בעולם הם מדמעותיו של הקב"ה עלינו. ואולי 2 דמעות של אלהים ממלאות את הימים בעולם? ובכל לילה לאחר 6 שעות של בכי הקב"ה מוצא נחמה בגן עדן, כשהוא משתעשע עם צדיקים.
בשלושה אופנים המדרש הזה מנחם אותי. ראשית, התחושה שאיננו לבד בבכיינו ובייאושנו, שהאל שותף לחוויה שלנו מציעה בעיני נחמה, גם אם כל הנחמה הזו אינה אלא יופיו הפואטי של המדרש עצמו. שנית, המדרש הזה גרם לי ללמוד עובדות מדעיות חדשות ואין אסקפיזם מופלא מכך, ושלישית כשמגלים לאילו מדרשים קדומים מתייחס המדרש הזהרי מבינים את עמדתו המהפכנית של הזהר ביחס לתפיסת החורבן התלמודית. באופן בולט המדרש הזהרי בנוי על המדרש התלמודי (ברכות ג' א'):
תניא, רבי אליעזר אומר: שלוש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר: "ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ".
הזהר בוחר במדרשו של רבי אליעזר על פני מדרש אחר המובא בגמרא באותו עמוד (ברכות ג' א'):
אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב: ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם.
מדרשו של רבי אליעזר כולו קינה ושאגת כאב על חורבן המקדש, הוא חורבננו שלנו. מדרשו של רב כולו זעם על עוונותינו. עריכת הגמרא מעדיפה את מדרשו הזועם של רב, שכן היא מביאה לו "אסמכתא" מהתגלות שחווה רבי יוסי (שם):
תניא (שנויה ברייתא) אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח…
ואמר לי: בני מה קול שמעת בחורבה זו?
ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות.
ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך!
הזוהר מעדיף את המדרש בו אלהים שואג בכאב איתנו. הזוהר מעבה את מדרשו של רבי אליעזר על כאבו של האל, והופך עולמות (תרתי משמע) למזדהים עם כאבנו. הימים, הרקיעים, האש, הרוח, ומעל ריבוא עולמות שאיננו מכירים, ממש כל חומרי הבריאה – שמים וארץ, אוויר, מים אש ואדמה – כולם משתתפים בכאבנו. כמעט כל תנועות הכאב המוכרות לנו עוברות על אלהים ועל כל עולמו איתנו בכאבנו: הכאה, זעזוע הגוף, שוטטות, בכי. אבל הזהר אינו רק מעבה באמפתיה ואסתטיקה את מדרשו של רבי אליעזר אלא גם הופך אותו. מדרשו של רבי אליעזר אינו מציע כל נחמה עד שייבנה בית המקדש. לעומת זאת מדרשו של הזהר מציע נחמה יומיומית. בכל יום ויום אלהים הולך למצוא נחמה בשעשוע עם צדיקים. אלהים יודע שמחר הוא ישאג בכאב שוב, ובכל זאת ישנה חגיגה יומיומית.
המהפך מתרחש באמצעות האש היוצאת מצד צפון המתפשטת לכל העולם בעזרת רוח הצפון עד שהיא מכה בתרנגול וגורמת לקריאתו באמצע הלילה. באמצעות צד צפון מבטא המדרש את האימה והכאוס שבעולם כפי שמבוטא היטב במדרש (פרקי דרבי אליעזר ג'):
ארבע רוחות בעולם… רוח פנת הצפון משם אוצרות השלג ואוצרות הברד וקור וחום וגשמים יוצאים לעולם, דבר אחר רוח פנת הצפון ברא ולא גמרו… ושם הוא מדור למזיקין ולזועות לרוחות ולשדים לברקים ולרעמים ומשם רעה יוצאת לעולם…
(עוד על ההיבט הכאוטי של הצפון במדרש ראו במאמר מצפון תיפתח הרעה – מיתוס ואנטי-מיתוס במדרש. על הוריאציה הזהרית לפיה הצפון הוא מקור הטומאה ראו זהר ויצא דף קט"ז). בגירסה הזהרית למדרש, בכאבו של אלהים יוצאת האש הכאוטית, פוגשת את רוח הצפון משם המזיקין הזוועות הרוחות והשדים, וזו משוטטת בעולם, מפיחה את האש ממקום למקום עד שבדיוק בחצות היא פוגעת בתרנגול. מפגיעת האש הוא קורא ואז מתרחש המהפך. אלהים יודע שהגיעה שעת חצות ונכנס לגן העדן. אולם ממתי קורא התרנגול בחצות? כל מי שאי פעם ברך ברכות השחר יודע שתפקידו של השכוי להבחין בין יום לבין לילה. (ואולי רבי אליעזר בוכה במדרש הזהרי כי הוא ברך במועד הלא נכון?). מפתח להבנת הדימוי הזהרי למהפך שבין שאגת הכאב לשעשוע הבהיר לי ד"ר משה רענן שכותב כך (במאמר בקריאת הגבר או סמוך לו – תרנגול הבית, פורטל הדף היומי על יומא כ' א'):
בדרך כלל התרנגול קורא לפני עלות השחר משום שלאחר מנוחת הלילה מיטשטשים גבולות הנחלות ולקראת היום החדש יש לקבוע אותן מחדש… מגדלים מודעים לכך שהתרנגולים קוראים גם בלילה. הסיבה לכך איננה ברורה אך ייתכן שהדבר קשור לקולות המגיעים מבחוץ והקריאה נועדה להזהיר את הלהקה מפני סכנה או להרתיע טורף. אפשרות נוספת שהדבר קשור לחדירת אלומת אור הנתפסת כסכנה מתקרבת.
ד"ר רענן מסביר שאכן תרנגולים קוראים לקראת עלות השחר כדי לסמן טריטוריה אולם כל מי שגידל תרנגולים יודע שהם קוראים גם בלילה. הסיבה לקריאתם בלילה אינה ידועה אולם כל ההשערות עוסקות בכך שהם מתריעים בשל סכנה (והנה האסקפיזם המדעי). אם כך ניתן להבין את התרנגול הזהרי הקורא בחצות ויוצר מהפך אצל אלהים בין שאגות בכי לשעשוע כאחד משניים: או כביטוי לשרירותיות כשלעצמה. זוהי קריאת תרנגול שאינה בזמנה, מטעם לא ידוע. רוחות האימה הצפוניות עם להבת האש המסוכנת גרמו כוויה שרירותית, וזאת מעבירה את אלהים מבכי לשעשוע. זהו תיאור חי וחותך של אבל כבד שלעיתים הופך לצחוק ושעשוע ניהיליסטים כמעט. אולם נדמה לי שההצעה היותר מעניינת היא שחכמי הזהר שמן הסתם הם או שכניהם גידלו תרנגולים כדבר שבשגרה, דווקא ידעו ידוע היטב, שתרנגולים קוראים בלילה כקריאת אזהרה מפני סכנה. הסכנה עליה מתריע התרנגול הזהרי היא שאגת הכאב עצמה. הכאב שמוליד זעזוע, מכות, אש משתלחת ורוח צפונית הסובבת בעולם הם מסוכנים וגורמים כוויות. לשאגת הכאב חייב להיות גבול. לפי המדרש הזהרי אלהים שומע לאזהרה ואכן מפסיק את האבל ועובר להשתעשע עם הצדיקים.
בשלב הזה הזהר ממש חולק על תפיסת החורבן של הגמרא. הגמרא מספרת כך (עבודה זרה ג' ב'):
אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום שלש הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה. שניות יושב ודן את כל העולם כולו כיון שרואה שנתחייב עולם כליה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים. שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים. רביעיות יושב ומשחק עם לויתן… אמר לו רב אחא לרב נחמן בר יצחק מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה!… ברביעיות מאי עביד (מה עושה) יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה. ובליליא מאי עביד (ובלילה מה עושה)? איבעית אימא מעין יממא (אם תרצה אמור, מעין היום, כמו בימים). ואיבעית אימא (ואם תרצה אמור) רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמונה עשר אלף עולמות… ואיבעית אימא (ואם תרצה אמור) יושב ושומע שירה מפי חיות…
לפי הגמרא, פעם הקב"ה היה משתעשע בשעות הפנאי שלו עם מפלצת הים האגדית המוכרת מהשירה האוגריתית ומהתנ"ך – הלוויתן. אלא שמאז החורבן אלהים כלל אינו משחק. במקום זאת הוא מלמד ילדים תורה. הגמרא מסבירה שיש אומרים שבלילות הוא עושה בדיוק מה שהוא עושה בימים, יש אומרים שבלילות הוא משוטט בין העולמות ויש אומרים שהוא שומע שירה מהחיות – הם המלאכים או דמויות אחרות בעולם העליון.
הזוהר נוטל דימויים מהמדרש התלמודי אבל חולק על המסר. המדרש התלמודי מבוסס על כך שמאז החורבן אין שחוק. הזהר קובע מפורשות שהקב"ה משתעשע מדי לילה. את הדימוי שהאל משוטט בין 18,000 אלף עולמות מפרק הזוהר כחלק מהבעות הכאב של האל על החורבן כשהוא טוען כי אלהים מזעזע 12,000 עולמות וכי הרוח (והאש) הולך ומשוטט. את הרעיון שהאל מאזין לשירת המלאכים הופך הזוהר לשירה קוסמולוגית יחד עם האדם, כחלק מהשעשוע האלהי (בהמשך המדרש שציטטתי). והכי חשוב: לפי הזהר ניתן לנחם את האל, האל זוכה לנחמה יומיומית וזאת לא באמצעות שרפים חיות ואופני קדש אלא בעיקר באמצעות צדיקים. אם ברצוננו ללמוד מהאל, עלינו להקפיד על מציאת נחמה יומיומית באמצעות בילוי שעות פנאי עם צדיקים – אנשים שאנו מעריכים את טוב ליבם וערכיהם, אנשים שאנו בוטחים בהם. הזוהר מתעקש שהנחמה טמונה באמון האנושי ובאמון באנושי. לדעת הזוהר שאגת כאב זה לא תוכנית עבודה ושעשוע ואמון זו עמדה פוליטית.