גלגוליו של י"ג באדר

וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן.

בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר.

 וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי…

ויהי כי תמה המלחמה (קרב חדשה, 161 לפנה"ס) והעם נסע בקול שמחה משדה המערכה, ויכירו את ניקנור בשריונו נופל בין החללים. ויהום כל המחנה מקול המולה ותרועה, ויהללו וישבחו את ה' אלוהי צבאות בלשון עמם. ויהודה המכבי, אשר עיניו לא חסו על נפשו בדורשו את שלום עמו, בשומעו את הבשורה, ויצו להסיר את ראש ניקנור, ולכרות זרועו עם ידו ולהביאם ירושלימה. ויהי בבואו אל העיר, ויאסוף את כל העם, ויעמיד את הכוהנים אצל המזבח, וישלח ויקרא לאנשים אשר על המצודה (החקרא). ויראם את ראש ניקנור, ואת יד המקלל אשר נטה בזדון לבבו נגד היכל ה'. ויצו לכרות את לשון הרשע ולגזור אותה לגזרים ולתיתה מאכל לעופות, ואת זרוע הרשע תקע נוכח פתח הבית (לפני בית המקדש!). ויהללו כולם את ה' אלוהי השמים ויאמרו, ברוך ה' אשר הציל את המקום הזה, ולא נתנו עוד בידי זרים לחללו. ואת ראש ניקנור הוקיעו מול פני המצודה, לאות עולם כי הושיע ה' את עמו. ויקבלו עליהם כולם לב אחד, כי לא ישכח היום הזה לעולם, ולחוג אותו בשלושה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, והוא היום לפני ימי הפורים.

אילין יומיא דלא להתענאה בהון. ומקצתהון דלא למספד בהון.

בתליסר ביה יום ניקנור.

הימים האלו הכתובין במגילת תענית בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים אסורין (בהספד ותענית)- דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: בזמן שבית המקדש קיים אסורין מפני ששמחה היא להם, אין בית המקדש קיים מותרין מפני שאבל הוא להם. 
והלכתא בטלו והלכתא לא בטלו. 
קשיא הלכתא אהלכתא. 
לא קשיא בכאן בחנוכה ופורים כאן בשאר יומי.

כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד – [יום] לפניו אסור, לאחריו מותר.
רבי יוסי אומר: לפניו ולאחריו אסור.
דלא להתענאה בהון – לפניו ולאחריו מותר.
רבי יוסי אומר: לפניו אסור, לאחריו מותר.

תניא: הימים האלה הכתובין במגילת תענית לפניהם ולאחריהם אסורין.

לפי הברייתא, בין להספד ובין לתענית אסור להספיד ולהתענות גם יום לפני ואחרי. חוזרת למקומה השאלה כיצד אנו מתענים בי"ג אדר, יום לפני פורים, בניגוד לעמדה הלכתית רחבה, ולמסורת שנהגה מאות בשנים?

****

שלושה ימי הצום אין מתעניין אותם רצופין אלא פרודין: שני וחמישי ושני. 
רבותינו שבארץ ישראל נהגו להתענות אחרי ימי הפורים מפני ניקנור וחביריו, ועוד שמאחרין בפורענות ואין מקדימין.

שאילתא דמחייבין דבית ישראל למיקרי בליליא מגלתא בארבעה עשר ובחמשה עשר באדר… (שאלה על חיוב בית ישראל לקרוא בלילות מגילה בארבעה עשר ובחמישה עשר, ןהוא דן באריכות בהבדלי מועדי החגיגה בין פורים לשושן פורים ומוסיף) אבל תענית בין כרכים בין כפרים בין עיירות כולן מתענין בשלשה עשר באדר דאמר שמואל בר רב יצחק "שלשה עשר זמן קהילה לכל היא שנאמר (אסתר ט' ט"ז-י"ז) "וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם… בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר" מאי קהילה? יום תענית. ומאי יום כניסה? שמתכנסים בו ויושבין בתענית ומבקשים רחמים…  ובזמן שחל שלשה עשר באדר להיות בערב שבת או בשבת מקדימין ומתענין בחמישי בשבת מפני שהוא נס ונס מקדימין ולא מאחרין…

מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלושה עשר, בארבעה עשר, בחמישה עשר, לא פחות ולא יותר.
כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון, קורין בחמשה עשר.
כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר; אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה.

ופירש רבינו תם זמן קהלה לכל היא שהכל מתאספין לתענית אסתר ובאים בני הכפרים לעיירות לומר סליחות ותחנונים לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים. וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם בעמלק דכתיב ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה ודרשינן במסכת תענית מכאן לתענית צבור שצריך שלשה מכאן נראה לרבינו תם סעד לתענית אסתר שאנו עושין כמו שעשו בימי מרדכי ואסתר כשנקהלו היהודים לעמוד על נפשם ולא מצינו לו סמך בשום מקום אלא בכאן.

מאחורי ההר חכו הלוחמים.
כמה זקוקים אנו לרחמים.