את מצוות זכר מחיית עמלק (הנקראת בפרשת זכור ובפרשת כי תצא) מתארת התורה כך (דברים כ"ה י"ז-י"ט):

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

השאלה היא מדוע עלינו למחות את עמלק רק לאחר שיניח לנו ה' מכל אויבינו? הרי עמלק הוא ראשון אויבינו – העם הראשון שקרא עלינו מלחמה לאחר יציאת מצרים, כשהיינו פליטים עייפים ויגעים ולא היינו איום פוליטי על אף אחד. בהכרח הוא המסוכן שבאויבינו. אויבים בד"כ נלחמים מטעמים כלכליים או טריטוריאליים או כדי להסיר איום, עם אויבים כאלה אפשר גם להידבר ולהגיע לפשרות, להעניק יתרון אינטרסנטי אחד תמורת אחר. אבל אויב שיילחם בנו בכל מקרה הוא אויב מסוכן ביותר. מדוע איננו נלחמים בו ראשון?

בנבואת בלעם שבפרשת בלק מתאר בלעם את עמלק כך (במדבר כ"ד כ'):

וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק, וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר:  רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד.

הגאון מוילנא (הרב אליהו בן שלמה זלמן, ליטא, המאה ה-18) מפרש (אדרת אליהו במדבר כ"ד כ' מהדורה רביעית):

"רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק". הגדול שבהם שהיה ראש לכל הממלכות וגם היה ראשון שהיצר לישראל:

היסטורית הגאון מוילנא ודאי יודע שעמלק לא היה הממלכה הקדומה ביותר, גם לא הגדולה ביותר. הדברים ברורים מתוך פשט התורה. נראה שהגאון מוילנא מתכוון בביטוי "ראש הממלכות" לכך שעמלק הוא הנושא את רעיון הממלכה. בכך הוא גדול הממלכתיות, וממילא הראשון שהצר לישראל.

(להרחבה ורקע לפירוש הגר"א ראו הגאון מוילנא והממלכתיות.)

אני מבקשת להציע שלכן החובה למחות את זכר עמלק עולה "בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ". כל עוד אנחנו עסוקים בהישרדות אנחנו זקוקים לכוח – כוח מאורגן וממוסד. אנו נרדפים כקבוצה וממילא זקוקים למיסוד ממלכתי כדי להינצל. אבל ברגע שיש לנו (או תהיה לנו) מנוחה הרי המיסוד הממלכתי אינו מייצג יותר את ערך החיים וההישרדות. או אז קמה הסכנה שהמיסוד הממלכתי יהפוך לערך בפני עצמו. כוחנות לשמה. או אז נהפוך לעמלק. ברגע הזה מצווה עלינו התורה למחות את הכוחנות. היא מצווה עלינו לזכור כיצד נראית כוחנות לשמה כשהיא משתוללת בעולם. התורה מצווה עלינו לזכור שהכוחנות הזו היא ההיפך מדתיות (שמות י"ז י"ט):

כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.

התורה מחייבת אותנו לזכור ולהזכיר את מצוות מחיית זכר עמלק. עמלק עצמו כבר מזמן לא קיים אבל זכרו וסכנתו טמונים בכל מיסוד ממלכתי באשר הם.

שבת של שלום.