ההפטרה לפרשת תולדות עומדת בסימן מאבק האיתנים שבין התאומים עשיו ויעקב. מלאכי, אחרון נביאי ישראל שבתנ"ך, שזמנו המדוייק לוט בערפל אולם ברי כי הוא מתנבא בימי שיבת ציון, לאחר שבית המקדש כבר הוקם (המקדש נחנך בשנת 516 לפה"ס) – מציג את המאבק באופן מיתי כמבטא התייחסויות מנוגדות של האל (מלאכי א' ב'-ג'):

וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי!

איזה מין אלהים זה ששונא את ברואיו?! אכן כמעט כל המפרשים שואלים, ישירות או במשתמע, את השאלה הזו. השאלה מחריפה לאור המצווה המפורשת (דברים כ"ג ח'):

לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא.

אחד המדרשים המרתקים המתמודדים עם השאלה הזו  (פסיקתא רבתי הוספה א' א' ג') מעמיד במרכזו את הפסוק (קהלת ג' ט"ו):

וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.

וכך מפרש המדרש:

עשו רודף אחר יעקב… אמר הקב"ה אוהב אני לנרדף ושונא לרודף (מלאכי א' ג')  "וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי".

אבל יעקב (שם, פס' ב').  – "וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב"

למה?

וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.

דוד נרדף ושאול רודף. אמר הקב"ה אוהב אני לנרדף ושונא אני לרודף (שמואל א' ט"ו כ"ח) – "קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל… וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ" – לדוד. 

וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.

(הרי) בבני אדם… מניין אף בעוף ובבהמה?

את מוצא, בשעה שהקב"ה אמר למשה על הקרבנות היה משה סבור שיקריב טווסים או פסיונים או אווזים, ולא אמר לו כך אלא (ויקרא א' י"ד) "וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה' וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה" ולא צפור אחר. אמר הקב"ה הואיל שהם נרדפים, מהם מבקש אני קרבן. 

וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף – (ויקרא כ"ב כ"ז) "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז". 

לדעת המדרש שנאת האלהים היא שנאה לכל רודף באשר הוא, בהיותו רודף. העקרון של אהבת יעקב ושנאת עשיו תקף גם ליחסי שאול ודוד. אלהים שונא את שאול ממש כשם שהוא שונא את עשיו. בעיני רדיקלי לתאר מלחמות פוליטיות פנימיות בתוך עם ישראל בלשון של יעקב ועשיו. אולם יהיו מי שיאמרו, שיש פה מדרש תמיכה בבית דוד. ברוח מרבית ספרות הנ"ך. 

הרדיקליות במדרש הזה מתבטאת בדוגמא האחרונה שמביא המדרש, כדי להבטיח שנבין שאלהים מתכוון לטפל בכל רודף. אלהים בוחר בקרבנות. משה חושב שהוא בוחר בעופות שאנשים מתפעלים מהם – טווסים פסיונים ואווזים (ועוד קצת על אווזים). אולם אלהים בוחר את החיות שאנו אוכלים, משום שהם נרדפים. לפי ההקבלה הרדיקלית שעורך המדרש, ממש כמו שאלהים שונא את עשיו כי הוא רודף אותנו הוא שונא את כולנו כי אנחנו רודפים בע"ח.

****

אפשר לקרוא את המדרש הזה בשני אופנים – הראשון, כחיבור קדום המתנגד לאכילת בשר ועוד יותר לתעשיית הבשר והעבדת בעלי החיים באופן נרחב. רעיונות בדבר האכזריות שבאכילת בשר נדונים בעולם ההלניסטי כבר במאה ה-1 אצל פלוטרכוס שכותב דברים דומים מאוד לטענות הצמחונים והטבעונים בימינו. סביר שרעיונות דומים נדונו גם בתרבות ישראל שחיתה בקרב העולם ההלניסטי. כפי שפלוטרכוס חריג בתקופתו בקריאתו בעולם ההלניסטי, גם המדרש הוא חריג בספרות תקופתו היהודית – אבל בהחלט מהווה מגדלור מוסרי קדום לכל מי שמאמין שראוי שלא לרדוף בעלי חיים.

באופן אחר ניתן לקרוא את המדרש כעומד על הפער שבין נקודת המבט האלוהית לאנושית. בין העובדה שלנו אסור לתעב את האדומים אבל לאלהים מותר ולעיתים חובה. מנקודת המבט האנושית יש הצדקות מוסריות שונות להשתמש בבעלי חיים. כמו שלשאול היו הצדקות לרדוף את דוד שאיים על שושלתו ואכן חיסל אותה בפועל. מנקודת המבט הזו גם יחסי ישראל ואדום מבטאים סיטואציה פוליטית מורכבת והתנגשות נרטיבים. המקרא עצמו מתאר כיצד שלטו כמה ממלכי יהודה באדום וחייבו אותם במס. מנקודת המבט האנושית אסור לנו לתעב אדומי כי אחינו הוא. כלומר, בשל חובתנו להביא בחשבון גם את הנרטיב שלו. אבל לאלהים יש צדק מוחלט. אצל אלהים יש רודף ונרדף. ואלהים שונא את הרודף. לפי הקריאה הזו נזקק המדרש לדוגמת בעלי החיים לא בגלל שהוא מתכוון שנפסיק להשתמש בהם לצרכינו, אלא בגלל שהמדרש ער לכך שתורים ובני יונה שוורים כבשים ועיזים מעולם לא תקפו את בני האדם ולא השתמשו בהם.

בינינו לבין בעלי החיים אין "התנגשות נרטיבים" – אנחנו רודפים אותם. גם אם זה מוסרי בעיני חלק מאיתנו, הרי שמנקודת המבט של הצדק המוחלט בו כל הברואים שווים בפני האל ברור מדוע אלהים מבקש את הנרדף. לפי הקריאה הזו המדרש מבהיר באמצעות הדוגמה השלישית את הפער בין נקודת המבט האנושית המחוייבת באופן שונה למשפחה, לעם ולמין – דהיינו לנאמנויות הספציפיות שלה – ודווקא מתוך ההכרה, בענווה, בנקודת מבטנו החלקית אוסרת עלינו לשנוא, לבין נקודת המבט האלהית האוניברסלית בה יש רודף ונרדף ולכן יש אהוב ושנוא.

לפי הקריאה הזו אנו מחוייבים לאתוסים שלנו. אבל עלינו לקחת בחשבון גם אתוסים אחרים. לעומת זאת אלהים מחוייב באופן שווה לכל ברואיו ולכן שונא את הרודפים. כך נותן המדרש הסבר מתוחכם ורב רובדי לפער בינינו לבין האל. אם קורא המדרש היהודי מזדהה בתחילתו עם האל ששונא את עשיו ואפילו את שאול מתוך הזדהות עם ההיסטוריה היהודית והערצתה לבית דוד, בסיומו של המדרש מבין הקורא שבהקשרים מסויימים כולנו עשיו, וכולנו צריכים לערוך חשבון נפש נוקב על היותנו רודפים – גם בהקשרים שהרדיפה נראית לנו חלק מאורח חיינו הטריוויאלי.

מבחינה פילוסופית המדרש נותן תשובה מתוחכמת מאוד לשאלה פילוסופית ופוליטית שעומדת היום במרכזן של מחלוקות פוליטיות ואידיאולוגיות בכל רחבי העולם המערבי: האם המוסר הוא מוחלט או יחסי (רלטיביסטי)? המדרש עונה גם וגם.  המוסר שלנו יחסי, ולכן אסורה בו שנאה. המוסר של אלהים מוחלט, ולכן מחוייבת בו שנאה.

שבת של שלום אהבה ובקשת הנרדף באשר הוא.