כולנו יודעים שבפורים חייבים להשתכר (בבלי, מגילה ז' ב'):
אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא (חייב אדם להתבסם בפורים) עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
אבל שכרות וסעודות חגיגיות ממש לא היתה הדרך היחידה שבה חגגו בתקופת התלמוד. הגמרא (סנהדרין ס"ד ב') עוסקת באיסור העבודה הזרה של (דברים י"ח י') "מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ". רבא מסביר למה הכוונה:
כמשוורתא דפוריא (כמו המקפצה של פורים).
בפורים קופצים מעל האש. מסתבר שבתקופת התלמוד ועוד יותר בתקופת הגאונים (המאות ה-7-9 לספירה) פורים היה פשוט ל"ג בעומר ("מגילה" משרד החינוך והתרבות ואוני' בר-אילן, תשל"ו, עמ' 72-73):
הבחורים עושים צורה בדמות המן, ותולין אותה על גגותיהן… וביום הפורים עושין מדורה גדולה ומשליכין את הצורה לאש ומשליכין עליה מלח הרבה כדי לעשות לה קול, והבחורים עומדין סביבה ומזמרין בכל מיני זמר ושמחין וקופצין מצד האש לצד האחר.
יש לנו קומזיץ, שירים ושפיכת מלחים לייצר פיצוצים. ואנחנו רק באלף הראשון לספירה. במאה ה-11 אנחנו שומעים על מנהגים דומים. כך מסופר בספר המנהיג (רבי אברהם בן נתן, צרפת):
נהגו לעשות מדורות גדולות בלילות הפורים וקופצין עליהם.
ומאיטליה, שתככב בקרנבליות של מנהגי הפורים אנחנו קוראים ממש באותה תקופה את התיאור הכי מוצלח (רבי נתן בן יחיאל, ספר ערוך השלם):
בבבל ובעילם (עירק ופרס) הבחורים עושים צורה בדמות המן ותולין אותה על גגותיהן… ובימי הפורים עושים מדורה ומשליכין אותה צורה לתוכה ועומדין סביבה ומזמרין ויש להם טבעת תלויה בתוך האש שניתלין בה הקופצין מצד האש לצד האש.
במילים אחרות הבחורים לא רק שורפים את המן ושרים מסביב לקומזיץ אלא תולים טבעת בתוך האש ועושים איתה "טרזן" מצד לצד. לראשונה אנחנו קוראים על תחפושות מרבי קלונימוס בן קלונימוס הצרפתי שנדד מצרפת לקטלוניה (בספרד) ולאחר מכן השתקע באיטליה. את ספרו אבן הבחן הוא כותב בקטלוניה (המאה ה-13) ושם הוא מתאר את פורים כך:
ובארבעה עשר יום לחודש אדר
בחורי ישראל לכבוד ולהדר
יתפארו ויתהללו
כי ישתגעו וכי יתהוללו
זה זכר עשה לנפלאותיו ופרסום לניסים
כי יעטו במעיל תפארת העכסים (תכשיטים)
וזה לכבוד מרדכי ואסתר
סחיף דיקילא ארישיה וכופף עליו פסכתר
(חובש סל על ראשו וכופה עליו גיגית)
זה ילבש שמלת אשה ולגרגרותיו ענקים
וזה יתחקה כאחד הריקים.
תוף ומחול שמחה ושלישים
אלו עם אלו אנשים עם נשים…
במאה ה-15 מתאר רבי יהודה בן אליעזר הלוי – המהר"י מינץ בצרפת מסיבות של מסכות ודראג :
על דבר לבישת הפרצופים שנוהגין ללבוש בחורים וגם בתולות זקנים עם נערות בפורים… (והוא מתקף את המנהג בנימוק) גדולים וחסידי עולם ז"ל שנתגדלתי אצלם אשר ראו בניהם ובנותיהם, חתניהם וכלותיהם לובשין אותם פרצופין, ושינו בגדים מבגדי איש לבגדי אישה וכן ליהפך.
מכאן המנהגים הופכים להיות אפילו יותר פרועים. על פניו נראה שעד תקופת התלמוד (כולל) אף אחד לא ראה בעיה מיוחדת בריקודים של נשים וגברים יחד ולתלמוד אין בעיה לתאר רבנים שרוקדים עם כלות ואפילו מרכיבים אותן על כתפיהם. בעולם המוסלמי זה כמובן לא היה מקובל ובימי הביניים זה מתחיל להיחשב לא צנוע גם אצל היהודים באירופה, לפחות לא ריקודים עם נשים נשואות. ליתר דיוק בעיני הרבנים. העובדה שהם יוצאים כנגד המנהגים הללו שוב ושוב מלמדת שהציבור דווקא נהנה מאוד לרקוד בצוותא. בכל מקרה באיטליה האופי הרבני היה כנראה מיוחד במינו. כך נקבע בפנקס התקנות של קהילת פאדובה בתחילת המאה ה-16:
גזרנו שלא ירקדו עם הנשים הנשואות שום זכר עם נקבה נשואה, מלבד בימי הפורים אמנם עם הפנויות יוכלו לרקוד…
יש סדרי עדיפויות בחיים. צניעות זה חשוב אבל אי אפשר להרוס בשל כך מסיבת פורים…
אבל נראה שהמנהג הכי מרכזי וחוצה ארצות בפורים הוא לשחק ולהציג. ידוע מנהג הפורים-שפיל ומסורת רבני פורים. פחות ידוע שפורים הוא זמן השש-בש (הרב יצחק גולדברג, מועדי ישראל – פורים, עמ' 28):
בפורים מרבים לשחק (יהודי פרס) במשחק "תכתנר" – בתוך טבלא בעלת שני אגפים מסדרים כפתורי עץ לבנים ושחורים על פי סדר ידוע. על פי זריקת שתי קוביות לאחד האגפים אפשר לקדם את הכפתורים, והמקדים לרכז את כפתוריו בתאו זכה במשחק.
הכי פחות ידוע זה שהמשחקים המרכזיים ששיחקו בפורים בכל אירופה למן ימי הביניים ועד העת החדשה היו משחקי הימורים. לא רק בפורים אלא גם בחנוכה ובחול המועד, ואפילו בשמחות כגון חגיגות נישואין ובריתות מילה. כנגד משחקי הימורים כתב האבן עזרא (במאה ה-12):
מצחק בקוביה
מכתו טרייה
ואחריתו שאייה –
יקולל בשערים.
יפזר ממונו
ויוסיף על עוונו
ומורד בקונו –
בשבועת שקרים.
ויחשוב כי ירוויח,
לעולם לא יצליח
וגם כי יונה אח –
וימיו מרורים.
במאה ה-15-16 עונה לו רבי יהודה אריה ממודינה, אחד מגדולי רבני איטליה של התקופה, דיין, מחבר ספרים, ראש הישיבה בוונציה, דרשן בחסד, מנהל תיאטרון(!) ואקדמיה למוזיקה ומכור כבד להימורים:
מצחק בקוביה,
מלאכתו נקייה
וכוסו רוויה
בכף איש שערים.
ואם טוב לקונו
לאבד הונו
היות זה עוונו
אמרי שקרים.
יאבד ירוויח
כסוחר ויצליח
וירגיל להניח
למתוק מרורים…
ויראה ברכה
בצחקו בסוכה,
ובימי חנוכה
בפסח ובפורים…
צחוק זה ודתו,
גדולה מלאכתו
יחי איש בריתו
בשמחה ושירים.
הרבנים בכלל והאיטלקים בפרט מנסים להילחם בהתמכרויות להימורים באמצעות איסורים ואפילו חרמות. אבל כמו שראינו האיטלקים הם אנשים פרקטיים. וכך הוסכם בתקנות של "ישיבת שלום" האיטלקית (התקנות מ-1585 נדפסו ב"האסיף" תרמ"ז, עמ' רט"ו-רי"ז):
שלא יוכל שום אחד מאנשי הישיבה לצחוק בקוביה או בקלפים בשום אופן לא הם לעצמם ולא אחרים בעדם – לבד מחול המועד וחנוכה ופורים וברית מילה ונישואין.
לסיכום:
שמחה איננה דבר מתוחכם
וכשנדמה לנו שהימים קצת קשים
עלינו להחזיק בדרכם
של אבותינו ואמותינו הקדושים
כמוהם מוזמנימות לשחק ולהמר
וכמובן לרקוד ולהשתכר.
עדיף מטעמי בטחון
קצת פחות נפצים ומדורות
אבל לגמרי זורם ונכון
מסיבות דראג וכובעי פסכתרות…
