פרשת אמור נפתחת בפסוק (ויקרא כ"א א'):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.
על כך אומר המדרש (תנחומא לויקרא, כ"א ב'):
מה כתיב (=כתוב) למעלה מן העניין (לפני הציווי הזה, ויקרא כ' כ"ז)?
"וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם" ואחרי כן (שם, כ"א א'), "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים".
זה שאמר הכתוב (ישעיה ח' י"ט): "וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים".
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אם יאמרו לכם אומות העולם, "הניחו אל האלהים שבשמים ודרשו אל האובות", אמרו להם: "הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ"… למה לנו להניח חי העולמים, וה' אלוהים אמת, הוא אלוהים חיים ומלך עולם, ונדרוש אל המתים?!
המדרש מסביר לנו שהמתים הם טמאים ואנשי הדת של עם ישראל, הם הכוהנים, מצווים להתרחק מהם. לדעת המדרש הציווי המקראי הזה יוצא כנגד הנטייה הדתית הרווחת בתקופת המקרא לקדש את המתים ואת דבריהם.
דווקא בחודש בו אנו עסוקים בימי זיכרון, באנשים שמתו על קידוש ה' בדרכים כאלו ואחרות, שואל אותנו המדרש, מהו המחיר של ימי הזיכרון שלנו. מה הם מעניקים לנו? אבל גם מה אנו משלמים על כך?
