בפרשת קדושים חוזרת התורה שוב ושוב על הציווי:

וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים.

בציווי הזה מתחילה הפרשה ובו היא מסתיימת. המדרש שואל למה צריך פעמיים? גם "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם" וגם "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים"? אחת התשובות המשעשעות שמביא המדרש היא זו:

רבי אבין אמר: משל למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב בו המלך שומרים. מהם נזירים ומהם שיכורים.
לעת ערב בא לתן שכרם.
נתן לשכורים שני חלקים ולנזירים חלק אחד.
אמרו לו (הנזירים): אדוננו המלך, לא כלנו שמרנו כאחד? מפני מה אתה נותן לאלו שני חלקים ולנו חלק אחד?!
אמר להם המלך: אלו שכורים הן ודרכן לשתות יין. ולפיכך אני נותן לאלו שני חלקים ולכם חלק אחד.
כך העליונים (הכוונה למלאכים), לפי שאין יצר הרע מצוי בהם, קדושה אחת, שנאמר (דניאל ד', י"ד): "וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָּא".
אבל התחתונים (אלו אנחנו), לפי שהיצר הרע שולט בהם, הלואי בשתי קדשות יעמדו. הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב)… (ויקרא כ', ז'): "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים".

המדרש אומר שאנחנו שיכורים מטבענו. קשה לנו מאוד להיות קדושים. הבעיה היא שיש לזה מחיר חריף. זה משאיר אותנו בתחושת ריקנות נוראה וצלולה. לדעת התורה אם אנחנו רוצים לחוות קדושה אנחנו צריכים להתאמץ. מאוד. אנחנו צריכים ליצור "doing" מתמיד של קדושה "והתקדשתם" ובאופן מתמיד גם ליצור "being" של קדושה "והייתם קדושים".

המדרש מזמין את כולנו לחשוב על מקומה של הקדושה בחיינו. מה גורם לנו לחוויה של קדושה ומשמעות? מה משכר אותנו?

שבת של שלום קדושה ופכחון.