החלק המפורסם ביותר בפרשות וארא-בא הוא עשר המכות. הרבי מגור, בעל ה"שפת אמת" (רבי יהודה אריה ליב אלתר, המאה ה-19), אחד מהוגי החסידות המשפיעים ביותר, בוחר לסכם את עשר המכות בציטוט מסבא שלו, רבי יצחק מאיר אלתר, מייסד חסידות גור, שאמר (השפת אמת לפרשת בא סימן תרל"א):

מה שהיה צורך לעשר מכות, להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות, לעשותן עשרת הדברות.

עשרה מאמרות הן עשרת המאמרות שבהם נברא העולם לפי מדרש חז"ל. הם חוקיות הטבע וקיומו. עשרת הדברות הם כמובן לוז התורה, התמצית הנורמטיבית והתרבותית של עם ישראל. הרבי מגור שואל מה הקשר בין פרשת בראשית, היא סיפור הבריאה, המייצגת את חוק הטבע (העולם הפיסי) לבין מתן התורה שבפרשת יתרו המייצגת את הנורמות התרבותיות שלנו? או במילים אחרות, כיצד הפכנו מחיות ביולוגיות – חלק מהטבע הפיסי – לבני תרבות?

השאלה מה ייסד ומייסד את הנורמות התרבותיות שלנו היא שאלת מפתח בפילוסופיה בכלל ובפילוסופיה הפוליטית של העת החדשה במיוחד: הובס, ג'ון לוק, רוסו ובעצם מי לא, ניסו לענות על השאלה הזו. התשובה של רבי יצחק מאיר אלתר היא: המכות.

כל מכה ומכה היא בעצם אסון טבע שבו האדם עומד במלוא שבריריותו ופגיעותו מול הטבע. משה מציג שליטה "מדעית" בטבע ביכולתו לחזות את העתיד לקרות בו, אבל לא פחות חשוב – הוא מקנה משמעות לאיתני הטבע. הוא הופך אותם לבעלי מסר חברתי, מוסרי, פוליטי ודתי, שעיקרו "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי".

ההתמודדות עם איתני הטבע ופגעיו מולידה בנו את הצורך לחקור את הטבע ולהכיר אותו, להסיר ממנו את "ההסתר", בלשונו של הרבי מגור. בכך נוצרת תרבות תבונית. אבל קוצר היד מול איתני הטבע ואימתם מוליד בנו אפילו משהו חשוב יותר – הצורך להעניק משמעות. ליצור מוסר ואידיאות. ובלשונו של הרבי מגור "להסיר קליפות". לדעת רבי אלתר, הן המחקר התבוני (המדעי) והן הענקת המשמעות שנזקקנו להם מול השרירותיות והאימה שיש בטבע, הפכו אותנו לבני תרבות. הם אלו שיקנו לנו בפרשת יתרו את עשרת הדיברות.

***

בהמשך פירושו מציע השפת אמת נקודת מבט נוספת להבין את הקשר בין טבע לתרבות. הפעם לא על בסיס הטבע אלא דווקא על בסיס התרבות:

ויש ללמוד מזה כי בשבת קודש שנקרית מנוחה. הכתיב מנוחה לעצמו מי שכתוב בו (ישעיה מ' כ"ח): "לֹא יִיעַף" כו'.

הפירוש: שבשבת קדש נגלה זה שהכל מחיות השם יתברך כמה שכתוב (ע"פ ירושלמי דמאי ד' א', תוספות על כתובות נ"ב ה')  עם הארץ אימת שבת עליו. ולכך בשבת קדש מעידין בני ישראל שהשם יתברך ברא העולם. כמו שכתוב (בבלי שבת קי"ט ב') מי שאומר "ויכלו" נעשה שותף (לקב"ה) כו' שידיעה זו יותר מנוחה כנזכר למעלה.

אפשר להבין את רבי אלתר בשתי דרכים ששתיהן מצמצמות את הפער בין טבע לתרבות. הראשונה, שנדמה לי שאליה הוא מכוון בציטוט הראשון על עם הארץ, היא באמצעות ההתגלות. האמונה שה' שבת ממלאכתו ביום השביעי, משמע שבבריאה עצמה, בטבע עצמו, ישנה התגלות ומשמעות. התרבות שמנציחה את ההתגלות שבבריאה שותפה לכך. במילים אחרות אלהים מתגלה גם בבריאה וגם בתרבות. ההתגלות מאיינת את הפער בין הטבע לתרבות. היא אינה נזקקת למכות ושברים ולכן היא "מנוחה".

אולם אפשר להבין את רבי אלתר באופן אחר, שאינו דורש כלל אמונה בהתגלות, ונראה לי שלאופן זה מכוונים דבריו כשהוא מצטט את הגמרא הדנה בשיתוף עם הקב"ה. בכך לדעתי הוא רומז לכך שדווקא פירוש זה הוא המיועד למי שאינם עמי ארצות. בפירוש הזה הוא מקדים את הטענה הפוקויאנית בכך שנקודת המבט הארכימדית שלנו היא התרבות ולא הטבע. הטענה שאיננו יכולים להבין את הטבע או לחוות אותו, אלא מנקודת המבט התרבותית שלנו. פוקו טוען שאיננו חווים משיכה מינית כלשעצמה אלא בתיווך התרבות שלנו. שאיננו חולים (הוא דיבר על מחלות נפש) אלא בתיווך התרבות שלנו והיא זו שתקבע גם את מהלך מחלתנו. באופן דומה ניתן לטעון שאיננו מזהים אוכל אלא בתיווך התרבות שלנו (האם אתם מסוגלים להעלות על הדעת לאכול טרמיטים?) בשפה הפוסט-מודרנית קוראים לכך "הבניה חברתית" או "הבניה תרבותית". הטבע והתרבות אינם שני שדות שונים אלא שדה אחד רב מימדי. התרבות פועלת בתוך מגבלות הטבע אולם היא זו שיוצרת את השפה המאפשרת לנו להכיר אותו. כשהאדם עושה קידוש בשבת ואומר (בראשית ב' א') "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" הוא שותף בטבע ולא רק בתרבות, משום שכשהתרבות שלו מקנה לו שפה לעסוק בטבע, כך ורק כך, הוא מסוגל להכיר את הטבע. ממילא היכרותו נוצקת במשקפי תרבותו. הטבע שהאדם מכיר הוא, לפחות במידה מסויימת, יצירה אנושית–תרבותית. ממילא בני האדם שותפים בבריאת הטבע (לא כשלעצמו, אלא כפי שהם מכירים אותו).

אפשר לראות בהשקפה זו  הסטה תרבותית של התפיסה הקאנטיאנית. קאנט סבר שאנו "ממציאים" את הטבע, אותו איננו יכולים להכיר כשלעצמו, מתוך משקפינו האנושיות. אנו תופסים את המציאות באמצעות מושגים של חלל זמן וסיבתיות כי איננו מסוגלים להכיר את המציאות בלעדיהם, ולאו דווקא כי הם באמת קיימים במציאות. "המשקפיים" הקאנטיאניות הללו, הן אחידות ומשותפות לכל בני האנוש. רבי אלתר, כמו תפיסת ההבניה החברתית טוענים שאין לבני אנוש משקפיים אחידות אלא משקפיהם נוצקות באמצעות תרבויות ספציפיות. ממילא, גם בהשקפה זו, אין מאבק ושבר בין הטבע לתרבות, (או בין הטבע למשמעות), משום שהתרבות יוצרת את תמונת העולם של שתיהן באופן כולל, או במילותיו של השפת אמת –  "שידיעה זו יותר מנוחה".

שבת של שלום מנוחה תרבות ושפה.