פרשות "כי תבא" שבספר דברים ו"בחקותי" שבספר ויקרא נושאות רשימה מעוררת אימה של קללות שיבואו עלינו אם לא נשמע בקול ה'. מסכת סופרים (חיבור ארץ ישראלי מהמאה ה-8 לספירה לערך, שעוסק בעיקר בדיני ספר התורה והתפילה) קובעת (י"ב א'-ב'):

 מפסיקין בברכות ואין מפסיקין בקללות. 

אמר רבי חייא בר גמדא: מה טעם? דכתיב "אל תקוץ בתוכחתו" אל תעשם קוצים קוצים.

המסכת קובעת שאת פרשת הברכות אפשר לחלק למקטעים שונים. אבל דווקא את פרשת הקללות הארוכה מאוד לא מחלקים לכמה עליות. לדעת רבי חייא הפסקה בקריאה באמצע התוכחה עלולה לרמוז שאנחנו מואסים = "קצים" בתוכחה. הוא מבקש שאת כל מדקרותיה של הפרשה נקרא יחד. שנכיל בבת אחת את מלוא האימה. לדעת רבי חייא ישנו ערך דתי חינוכי ופסיכולוגי בעמידה מול כל אפשרויות הזוועה האנושית בעיניים פקוחות ואוזניים כרויות. ישנו ערך בלמצוא בהם משמעות. בקריאה ראשונה שנאתי את גישתו של רבי חייא. ראיתי בה גישה חינוכית פסימית שדורשת מהאדם להלך על עצמו אימים ומקטינה אותו. מעשה קטן הסביר לי את רבי חייא:

לדיון קצר בבית המשפט הגיע לקוח שלי עם בנו התינוק והחליף לו חיתול. החיתול לא היה סטנדרטי ולשאלתי הוא הסביר שזה חיתול רב פעמי מטעמים אקולוגיים. הסתכלתי על האב הצעיר שמוכן להתעסק שוב ושוב בצואה כדי לקחת אחריות על העולם. פתאום קלטתי את הרעיון של פרשת התוכחות בכלל ושל רבי חייא בפרט. התורה מסבירה לנו שכל הזוועות נמצאות באחריות אנושית – עוני, מלחמות, מגיפות, רעב, עבדות, בצורת. התורה לא מבחינה בין אסונות טבעיים לאסונות שנגרמים בידי אדם. נדמה לי שהרבה דורות התורה הובנה באופן ילדותי במקצת. כאילו אם נשמור שבת או ניתן צדקה לא יהיו אסונות ואם נאכל חזיר או נלך גלויי ראש אלהים יטיח בנו את זעמו. נדמה לי שרק במאות האחרונות וביתר שאת בעשורים האחרונים אנחנו מתחילים להבין את פרשת התוכחות ואת משמעות השמיעה בקול ה'. ועדיין עוד ארוכה הדרך. אמונה באל בעומקה היא אמונה בכך שלעולם ולחיים יש משמעות מוסרית. שאלו אינם אקראיים. אמונה באל אחד משמעה שפועלת חוקיות מוסרית אחדותית במכלול הבריאה. המסקנה המתחייבת היא שמכלול הבריאה מחייב אותנו לאחריות מוסרית. האחריות היא השמיעה בקול ה'. רבי חייא מבקש מאיתנו לא לקוץ בתוכחה כי התורה מאמינה שיש בידינו להילחם בזוועות העולם. שטכנולוגיה ומדע (למשל בחקלאות וברפואה), שדיפלומטיה ופוליטיקה, שניהול נכון של כלכלה וחברה (כולל שבת וצדקה אבל ממש לא רק) כל אלו ועוד יוצרים את מציאות חיינו. הם אלו שיוצרים או מונעים מלחמות, רעב, מגיפות, עוני עבדות ועוד ועוד. איני יודעת אם הלקוח שלי מאמין באלהים. אבל ברור לי שהוא מאמין באחריות מוסרית על מכלול הבריאה. הוא מאמין בלשמוע בקול ה' האחד גם אם הוא מנסח זאת אחרת. לקוץ בתוכחה זה להסיר מעל עצמנו את האחריות הזו.  לעשות אותה "קוצים קוצים" זה לא להבין את המירקם האקולוגי (כמשמעו ובהשאלה) הקושר זוועות מסוגים שונים אלו לאלו. לא להבין כיצד מצב של עוני ורעב קשור למצב של אי יציבות פוליטית ומלחמות. לא להבין כיצד אי יציבות פוליטית ומלחמות קשורה לזיהום אוויר וכו'. רבי חייא מבקש מאיתנו לא לקוץ בתוכחה, ולא להפריד בין הזוועות, כדי להבין את משמען האמיתי של הזוועות וליטול עליהן אחריות.

(לקריאה נוספת על המדרש במסכת סופרים במאמר אין מפסיקין בקללות.)

שבת של שלום תיקון וברכה.