פרשת סוטה היא פרשה מורכבת. מחד היא מתארת התעללות בפרהסיה באשה משום שנחשדה בניאוף, בעולם שבו גבר נשוי יכול לקיים יחסי מין עם כמה פרטנריות שירצה כנשים, כפילגשים או כזונות. אולם נדמה שמנקודת מבטנו יותר משהיא באה לטפל בניאוף היא באה להרגיע אלימות של גברים כלפי נשותיהם ולהפיס את דעתם. כרגיל תוך התעללות בקרבן. מנגד, יחסית לעולם פטריארכלי בו הפטריארך זכאי לשפוט את כל בני ביתו עד מוות, עומד החוק של אישה סוטה כתמרור של שחרור מהפטריארכיה. (יחד עם החוק בעניין בן סורר ומורה, החובה לשחרר עבד שהפטריארך פגע באיבריו, האיסור להרוג עבד, ההגבלה על חופש הירושה – כולן הלכות מהפכניות של צמצום סמכויותיו של הפטריארך והעברת הסמכות לצד שלישי ואובייקטיבי, אם כי כמובן גברי כולו). יותר מזה, גם היום, במאה ה-21 לא הצלחנו למצוא דרכים יעילות להגנה מפני אלימות במשפחה, שעד היום מתאפיינת בקנאות. כשהאלימות כבר מטופלת, אנחנו עדיין מגבילים את האשה הסובלת מאלימות. למעשה אנו "אוסרים" אותה ואת ילדיה במקלט צפוף, הרבה יותר משאנו מגבילים ואוסרים את הגבר האלים. כשבודקים את יעילות המניעה של אלימות במשפחה, כמו גם את התקציבים המזעריים המושקעים בכך, נדמה שאי אפשר שלא להתמלא בהערכה לתורה על רצונה לייצב את השלום בתוך התא המשפחתי ובנכונותה להשקיע בכך.

אלא שבמהלך ההיסטוריה של הטקס הזה  הקשיים הולכים ומתגברים. לפי התורה השפלת האשה מוגבלת ביותר. אין שום אזכור לכך שהטקס מתנהל בפני קהל. האשה עומדת עם הכהן רק בפני ה', וכל השפלתה מתמצת בפריעת שערה (במדבר ה' י"ח):

וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים.

למרבה השמחה אצל חז"ל הטקס הופך תיאורטי כמאמר המשנה (סוטה ט' ט'):

משרבו המנאפים, פסקו המים המרים.

חז"ל גם דורשים הרבה יותר מעורבות משפטית מרוח הקנאה הרגעית של הבעל. ראשית, האירוע מפורק לתהליך, שבו הבעל אינו לבדו מול האשה. הוא צריך להזהיר אותה קודם מהתייחדות עם אדם ספציפי, ולמצוא עדים גם לאזהרה וגם לניאוף עצמו (משנה סוטה א' א'):

המקנא לאשתו, רבי אליעזר אומר, מקנא לה על פי שנים (שני עדים), ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו.

רבי יהושע אומר, מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי שנים.

מנגד, למרבה הצער, הטקס הופך הרבה יותר משפיל ופורנוגרפי. נדמה שזו היתה ההזדמנות של חז"ל לכתוב בגלוי טקסט על BDSM והם מנצלים אותו בחופשיות. (משנה סוטה א' ה'-ו'):

וכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו, אם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את ליבה, וסותר את שערה… ואחר כך מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה. וכל הרוצה לראות בא לראות.

הכהן מושך את בגדיה עד קריעתם כך שליבה (שכזכור נמצא מתחת לשד) מתגלה. אז הכהן קושר אותה בחבל שבו קושרים בהמות וכל הרוצה לראות בא לראות. היכנסו לאתרים "הנכונים" ותוכלו לראות הדגמה של הטקס… האם היה שלב, בין התורה לבין הטקס החז"לי (שהוא כאמור תיאורטי ומדומיין), שהטקס קויים כך בפועל? בעיני סביר להניח שכן אבל אני מאוד רוצה לקוות שלא.

ההתפתחות של פרשת סוטה מדגימה לנו כיצד מטפלת חברה היררכית בסוטיה. בהתחלה היא מנסה לשלוט בסטיה בטקס צנוע בסה"כ. לאחר מכן היא מגייסת את מערכות המשפט להילחם בסטיה תוך התעללות בסוטים. באופן טיפוסי השפלת הסוטים נותנת דרור ליצרים האפלים של "הלא סוטים" – דרור לאלימות ומיניות פורנוגרפיות ממש. ראוי לשים לב, "הסוטה" אולי התייחדה עם אדם אחד בסתר. ההמון "הנורמטיבי" צופה במופע סאדו-מאזו באשה חצי עירומה ברוב עם. אולם ההצבעה על "הסוטה" לעומת "התקינים" מצדיקה את הפער המוסרי הזה ולמעשה מעוורת את החברה מלהבחין בו בכלל. במהלכם של דברים מסתבר שלא קמה החברה שהצליחה למגר "סטיות" מתוכה. לא עונשי מוות, לא השפלה פומבית, לא רדיפה משפטית וחברתית. בסופו של דבר במקום פרשת "סוטה" קיבלנו את "משרבו המנאפים". ואחרון לא חביב: לעולם הסטיה אינה נקבעת לפי ההתנהגות אלא לפי מערך הכוחות. גבר שביצע את אותם מעשים בדיוק מימש את זכותו לריבוי נשים. גבר שנאף עם אשה נשואה  הוא חוטא שעונשו מוות, אולם הוא לא יעבור את ההשפלה הפומבית. סטיה אינה נקבעת על פי המעשה אלא על פי מערך הכוח.

השבוע נפתחו אירועי חודש הגאווה. במסגרות החינוכיות בהן גדלתי רוב הציבור נע בין הצבעה על הסוטים והמתועבים, ובקצוות גם נקיטה בפעולות אלימות על גבול הפורנוגרפיות (ולעיתים פורנוגרפיות ממש), לבין השלמה עם המציאות ולפיה "רבו המנאפים". במסגרות בהן אני חיה כיום, לרוב ביקורת על משהו באורח החיים הלהטב"קי תיתפס כלא מנומסת במקרה הטוב וכעילה לרדיפה והחרמה במקרה הפחות טוב. אצל רוב הציבור, בתווך, בד"כ ההגנה תיפרש בעיקר על הומואים בעלי השכלה והכנסה סבירות. טרנסים וטרנסיות יידחפו לא פעם לזנות ומכל מקום להיפלטות כואבת ואלימה מהחברה, אם כי כמובן גם זה תלוי בהקשר החברתי ובמשאבים שעומדים לרשותם (ב"ה כיום נמצא טרנסים וטרנסיות בעולם העיסקי, במדע, בעולמות הרוח והפוליטיקה ובמוקדי כח נוספים גם אם הם מעטים מאוד), ובתווך כל היתר. כך או כך מול עינינו נפרש מערך הכוח.

בחברה מתוקנת אין סוטים. בחברה מתוקנת ישנם רק פושעים, ואלו נמדדים לפי עוצמת פגיעתם בזולת ולא לפי השאלה באיזה זולת פגעו. אכן פשעים שהם "מכת מדינה" יכולים ואפילו רצוי שיקבלו קדימות באכיפה ועוצמתה. אבל אין לכך כל קשר לסימון הפושעים כסוטים.

****

בשנות ה50'-60' של המאה ה-20 להטב"קים הוגדרו כחולי נפש וטופלו בסירוס בכפיה, היפנוזה, טיפולים בחשמל וניתוח אונות מוחי. (אלן טיורינג האנגלי, אבי מדעי המחשב, ואחד המתמטיקאים הנערצים בזמנו שנחשב כגיבור בזכות תרומתו לפיצוח הצופן הגרמני במלחמת העולם השניה, התאבד כשהוכרח לעבור סירוס כימי כהומוסקסואל מוצהר). הם נעצרו בתכיפות, במעצרים שפעמים רבות כללו התעללות מינית מצד השוטרים "הסטרייטים". לעיתים הם הורשעו בבתי משפט על עבירות כגון "פגיעה במוסר" ואם היו ראיות גם בשל "מעשי סדום" שלא דרשו כפיה כדי להוות עבירה פלילית. קרוסדרסינג (לבישת בגדים שלא בהתאם למין הביולוגי) נחשבה כעבירה פלילית במדינות רבות. הומוסקסואליות נחשבה סיכון בטחוני (אגב, מקום שהומוסקסואלים נרדפים הם אכן מהווים סיכון בטחוני. תשאלו כל סוכן שב"כ שהפעיל משת"פים הומואים פלסטינים תחת האיום שאם לא ישתפו פעולה הוא יחשוף את זהותם ובני משפחתם כבר יטפלו בהם.) ולצורך פיטורין מהעבודה או משירות צבאי או אי קבלה לעבודה מראש הספיק החשד.

ואז הגיע סטונוול.

ב28 ליוני 1968 פשטו שוטרים על Stonewall Inn – בר ניו-יורקי שהיה ידוע כבר להומואים. המעצרים ברגיל כללו מכות לבאי הבר, לעיתים מעשי סדום ואונס, ולעיתים הרשעות פליליות. אלא שבאותה הזדמנות ההומואים החליטו להשיב מלחמה. הם התארגנו ונלחמו בשוטרים שבאו לעצור אותם וכמה מהשוטרים נפצעו. בימים הבאים המהומות המשיכו בהפגנות של הומואים ב"הגנה על הבר" מפני כניסת שוטרים ולמרבה הפלא, לראשונה הצטרפו להפגנות גם סטרייטים, ויחד התחילו להקים ברים חוקיים שבהם להטב"קים יהיו מוגנים (עד אז ברים כאלו היו לא חוקיים ונשלטו ע"י משפחות פשע).

מאז "מהומות סטונוול" הן מור"ק להטבק"י ומצעדי הגאווה נחגגים בכל העולם בחודש יוני.  עד היום יש מי שמגלמים את תפקיד השוטרים בסטונוול ובאים לשמור על הציבור מהתועבה (מוזמנים למצעד בירושלים, תוכלו לבחור בין ההפגנה של תומכי בן גביר בכיכר פריס להפגנה של גופשטיין עם תומכי נעם על הדשא לפני משכנות שאננים). עבור שומרי המוסר, הבאים להצביע על הסוטים (ולשלוח אותם לטיפולי המרה עד שבטנם צבה וירכם נופלת) אני מבקשת לצטט את הזהר באפולוגטיקה על הכהן שלוקח חלק בטקס הסוטה (זוהר לפרשת נשא דף קכ"ג ב'- קכ"ד א'):

בֹּא רְאֵה, הַכֹּהֵן לֹא מַכְנִיס אֶת עַצְמוֹ לָזֶה. רַק כְּשֶׁהִיא נוֹתֶנֶת אֶת עַצְמָהּ לְפָנָיו לְכַסּוֹת, פַּעַם וּפַעֲמַיִם שׁוֹאֵל אוֹתָהּ. כֵּיוָן שֶׁהִיא רוֹצָה לְהִמָּצֵא זַכָּאִית, אָז הַכֹּהֵן עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שָׁלוֹם…

בפרשנות הזהרית לא הבעל הקנאי כופה על אשתו את הטקס אלא האשה עומדת על רצונה בטקס, ורק אם היא חזרה על רצונה לעבור את הטקס הפומבי הכהן מוכן בכלל לבצע את הטקס. הזהר הופך את משמעות הטקס. לדעתו הוא נועד כדי להגן על מי שנתפסת כסוטה מהאלימות המופעלת עליה, בשל מערך הכח בו היא נתונה. זכותה של האשה לבחור לעמוד בפומבי כדי לטהר את שמה ולעמוד על הלגיטימיות שלה. בהקשר הזה ולמען המטרה הזו זכותה גם לפרוע את שערה ולפרום את בגדיה, אולם רק אם הכהן משוכנע שזהו רצונה הוא ישתף פעולה עם הטקס. כדי להרבות שלום בעולם.

שבת של שלום וחסד.