בפרשת כי תבא ישנה רשימת קללות מצמררת שבסופה מסבירה התורה מדוע הן יבואו עלינו (דברים כ"ח מ"ה-מ"ז):

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה… תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.

"המגיד משנה", (פירוש מפורסם על ספר משנה תורה של הרמב"ם, שכתב רבי וידאל טי טולוזא, במאות ה13-14, הלכות לולב ח', ט"ו) מסביר:

עיקר הדבר הוא, שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן, ויעשה הטוב מצד שהוא טוב, ויבחר באמת מצד שהוא אמת.

"המגיד משנה" עומד על כך שיש אנשים שחיים מתוך "הכרח ואונס" – הם עושים דברים כי ה' ציווה, כי הבוס אמר, כי השכנים, כי האשה או הבעל… ויש אנשים שהנעתם היא פנימית. הם עושים דברים כי זה מה שמשמח אותם ואמיתי בעיניהם. מה רע לעשות מצווה מתוך הכרח ואונס, אם בסופו של דבר עושים את הדבר הטוב? מדוע מגיעות לנו על כך קללות כל כך קשות? למה בכלל מעדיף המגיד משנה את ההנעה הפנימית כשפשט התורה, רובה ככולה, וודאי שפרשת הקללות והברכות הן לחייב אותנו במצוות ולו מתוך ה"הכרח ואונס" העולים מאימת הקללות ומהפיתוי שבברכות?

את אחד ההסברים הטובים ביותר מצאתי אצל הרב אברהם יצחק הכהן קוק בספר "עקבי הצאן". במאמר "העונג והשמחה":

הענג והשמחה, הם דברים מוכרחים להיות מתלוים אל כל עסק רוחני.

לדעת הרב קוק לא יכול להיות אורח חיים משמעותי שלא כולל שמחה ועונג משלושה טעמים. הראשון:

רק כשיתענג האדם וישמח במעשה הטוב והיושר, אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית שלמותם ולהוסיף עליהם מדי יום ביומו.

ללא שמחה ועונג אין חריצות והתמדה. בסופו של דבר לא נהיה אנשים ערכיים אם הערכים שלנו לא ישמחו אותנו. השני:

רק אז יהיה חל רוח השכינה וזיו כבודה על האדם… ויעזר לו להיות נעטר בחוט של חן וחסד, שימצאו מעשיו ופעולותיו גם כן חן בעיני כל הבריות, ויצאו גם הם בדרכיו, ותרבה הברכה והטובה בעולם.

אדם עצוב הוא אדם שלא יכול להשפיע טוב על הזולת ולרתום את החברה לפעילותו. הברכה והטובה בעולם נוצרות מקבוצות של אנשים שפועלים יחד כדי ליצור טוב. הטוב לעולם לא יכול להיות בודד. האדם המדוכא הוא בודד מיסודו. השלישי:

רק כשיש ענג ושמחה פנימית בלב מצורפים למעשה הטוב והצדק, אז הם מתבססים באדם להיות קבוע בדרכי האל הטוב ברוך הוא, וממקור נפשו ימצא מים חיים נוזלים להשכילו ולהדריכו בארחות חיים.

הטעם השלישי הוא המעניין והמורכב מכולם. לדעת הרב קוק, כשאנחנו עושים, אפילו מעשה טוב, אבל מתוך מצוקה אין לנו מצפן פנימי. כיוון שבעומק נפשנו, במקומות הראשוניים של העונג והשמחה אנחנו לא מזדהים עם המעשה הטוב אין לנו גם שום "קומון סנס" מהם הגבולות של הטוב הזה. אנחנו נזקקים להגדרות חיצוניות שהן בהכרח פורמליות. לכן תמיד נגיע למסקנות הקיצוניות ביותר, כי כך עובדת חשיבה פורמלית. לא פחות מכך, אנשים שעוקדים את נפשם על מזבח ערכים החיצוניים לעומק אישיותם, אין להם שום בעיה לעקוד את הזולת. מי שממקור נפשו לא יוצאים מים חיים, נוזלים, גמישים, הפושטים צורה ולובשים צורה, עלול להיות אדם מסוכן מאוד. הרב קוק אינו נאיבי. הוא מבין שאיננו יכולים לחיות רק מתוך עונג ושמחה, שאנחנו פועלים בתוך הכרח ומגבלות. לפעמים הכרח חומרי – אנו עושים דברים שלא משמחים אותנו כדי להשיג את צרכינו החומריים. לפעמים הכרח רוחני – יש נורמות (משפטיות, חברתיות, משפחתיות) שמכריחות אותנו ומעיקות עלינו. אנחנו יכולים להשלים עם זה. אבל אנחנו לא יכולים שאלו יהיו עיקר חיינו. הערכים המשמעותיים ביותר שלנו חייבים להיעשות בשמחה ובטוב לבב, ובלשונו:

כל פעולות רגשות ומחשבות הנעשות מצד הכרח ומועקה, בין שתהיה המועקה חמרית או רוחנית אינם בתכלית שלמותם, והם אינם באים כי אם כדי להעמיד את האדם על המצב המוסרי הנכון, שיהיה בו שמח ומתענג בעשות הטוב…

"המגיד משנה" כמו הרב קוק קושרים בין החיים האותנטיים שהם חיים של ביטוי עצמי ומימוש עצמי לשמחה. או במושגיו של הפסיכואנליטיקאי המפורסם ויניקוט, דיכאון נובע מ"עצמי כוזב" ולעומת זאת "עצמי אמיתי" יוצר תחושת ויטאליות ומשמעות. בעיצומם של ימי התשובה בהם אנחנו מצויים, כשאנו נמצאים בתקופת השנה שבה אנו נדרשים לתיקון, מציעים לנו המגיד משנה, הרב קוק וויניקוט לבחור בחיים של שמחה. חיים  של אותנטיות, חיוניות ומשמעות. וכמעט ממילא בטוב לבב.

שבת של שלום ושמחה.