אחד הדברים המפחידים אותי במיוחד הוא הרעיון שבניי לא ימצאו עניין במסורת שלי, בדברים הבסיסיים המכוננים את זהותי. שהם ינתקו שלשלת של אלפי שנים שאני מוצאת בה משמעות ועושר אינסופיים. איני מפחדת מהבן הרשע או מזה שאינו יודע לשאול. אני מפחדת מהבן האדיש. שהזהות הזו כבר אינה רלוונטית עבורו. מתוך כך אני מוצאת עניין עמוק במשניות מסכת פסחים העוסקות המצוות "ההגדה" ובבסיס עיצובה כפי שהיא מצויה בפנינו עד ימינו אלה (משנה, פסחים פרק י משניות ד' – ו'):
ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו… ודורש מ"אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי", עד שיגמור כל הפרשה כולה. (הפרשה שמתארת בפסוקים בודדים את שיעבוד מצרים, והגאולה ממצרים עד ההגעה לארץ ישראל ולמקדש.)
רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן, פסח, מצה, ומרור. פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה, על שום שנגאלו אבותינו במצרים. מרור, על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות י"ג ח') : וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"…
וחותם בגאולה… רבי עקיבא אומר: "כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים" כו', עד "ברוך אתה ה', גאל ישראל".
לדעת תנא קמא (=התנא הראשון שאינו מוזכר בשמו) עיקר ההגדה הוא לומר את "אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי", קטע המכונה גם "מקרא ביכורים", שעניינו סיפור הנרטיב הלאומי שלנו. לעומת זאת, לדעת רבן גמליאל עיקר הלילה מוקדש לזכר הנס בתוך מצרים, שבו בני ישראל לא נפגעו ממכת בכורות. זהו עניינו של קרבן הפסח, שמסמל את פסיחת האל על בתי בני ישראל. לכן יש לעסוק בהלכות קרבן הפסח כל הלילה. בהגדה של פסח ניצחה לרוב גישת הנרטיב, אנו מספרים את המיתוס על היווצרות עם ישראל.
המחלוקת הזו היא מחלוקת עמוקה בשאלה מהו עיקרה של תרבות ומסורת. האם, כגישת רבן גמליאל (בעקבות בית שמאי) יצירת העם מבוססת על אורח החיים הייחודי המשותף המתבטא בהלכה. המוקד הוא זיכרון מפורט של פרטי אירועים ומחוייבות להתנהגות דקדקנית שמיוחסת לה משמעות עמוקה. או לחילופין, כגישת ההגדה (בעקבות בית הלל) יצירת העם מבוססת על הנרטיב המשותף – "הסיפור הגדול". כידוע, המחלוקת הזו נטושה בעם ישראל בין קבוצות שונות עד היום.
משעה שניצחה בהגדה (וגם ברוב הציבוריות הישראלית) הגישה הנרטיבית מציגה המשנה את הבעייתיות בגישה זו. ראשית, לא ניתן להעביר נרטיב ללא תחושת הזדהות עמוקה רלוונטית וממשית עם הנרטיב הזה. לכן מעמידה המשנה כתנאי ל"והגדת לבנך" את: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אורח חיים אינו מעלה שאלות על רלוונטיות. אורח חיינו הוא עצמו המשקפיים שבאמצעותם אנחנו בוחנים רלוונטיות. לעומת זאת סיפור דורש הזדהות ורלוונטיות.
שנית, התנהגות ופרטי הלכות ניתן ללמד את כל הבנים באותו אופן – תוך כדי העשייה המשפחתית. אלא שכדי ללמד ילדים סיפור שיהיה להם רלוונטי יש ללמד כל ילד על פי דרכו. "לפי דעתו של בן אביו מלמדו". הנחלת נרטיב דורשת רגישות חינוכית אדירה.
אולם אפילו כל אלו אינם מבטיחים שהנרטיב יישאר סיפור רלוונטי המבסס זהות. כל עוד עם ישראל היה ריבוני בארצו ובית המקדש היה קיים, הרי החיים עצמם מימשו את הנרטיב המסופר בפרשת "אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי". יצאנו משעבוד לחירות לאומית. הגשמנו את חירותנו בארץ ישראל ובנינו את המקדש. הנרטיב אליו כיוונו בית הלל בתקופת המקדש הסביר את אורח החיים בפועל. אולם כשההיסטוריה משתנה הרלוונטיות של הנרטיב כולו עומדת בסימן שאלה. ממילא כל הזהות הקיבוצית עלולה להיעלם. לאחר חורבן המקדש, תוך השתעבדות לרומאים, כשעם ישראל מוכה עוני ושכול, ורוב בניו התפזרו בארצות אחרות מדוע שיזדהו הבנים עם נרטיב שאינו משקף את חייהם בשום צורה?
זו הבעיה איתה מתמודד רבי עקיבא באמצע המאה השנייה לספירה בתקופת מרד בר כוכבא. עד לזמנו נחתמה ההגדה בברכת "גאל ישראל" המסכמת את הנרטיב הלאומי של סיפור יציאת מצרים. השינוי ההיסטורי מלמד את רבי עקיבא שנרטיב אינו יכול ליצור זהות ורצף תרבותיים (=מסורת) אם הוא עוסק רק בעבר שממילא השתנה. רבי עקיבא מחליט להפוך את הסיפור לבסיס לחזון משותף. רק החלום המשותף יכול לכונן זהות שתמשיך להיות רלוונטית עד למימוש החלום. כך הוא מוסיף את הברכה שחותמת את פרק ההגדה עד ימינו אלה:
כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים.
הנרטיב של זיכרון הגאולה הופך להיות במשנת רבי עקיבא לנרטיב של חזון הגאולה. לפי המשנה זהו התנאי השלישי והעיקרי שבכולם לכך שנרטיב יוכל לבסס מסורת.
חובה עלינו לשאול את עצמנו בעקבות רבי עקיבא: מהו החזון המשותף שאנו מוסרים לילדינו בליל הסדר? מה הופך עבורנו את הנרטיב של ליל הסדר לפרוגרמת פעולה לחזון עתידי? האם גם עבורנו יכול המקדש להוות חזון כזה? ואם לא כך הוא, מה כן?
מצוות "והגדת לבנך" חלה עלינו כשם שהיא חלה על אלפי שנות הורינו והורי הורינו. בדור שכולו תהפוכות, כשהמציאות עצמה משתנה בקצב, שכמותו לא הכיר העולם קודם לכן, המצווה הופכת להיות יותר ויותר מורכבת. ראוי בעיני שנזכור את שלושת התנאים שמציבה המשנה להנחלת הנרטיב: 1. הזדהות עמוקה עם הנרטיב. 2. רגישות עמוקה לדעותיהם של הילדים ולאופן שבו הנרטיב נתפס עבורם. 3. הפיכת הנרטיב לחזון משותף ורלוונטי.
