אחד המדרשים הידועים ביותר על אברהם אבינו הוא המדרש הפותח את פרשת לך לך בבראשית רבה (בראשית רבה לט א'), ומפרש את הפסוק הראשון בפרשה (בראשית י"ב א'):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ.
אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת.
אמר: תאמר שבירה זו בלא מנהיג?
הציץ עליו בעל הבירה.
אמר לו: אני הוא בעל הבירה.
כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר, תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם.
אני סבורה שהמדרש הזה מדגים היטב את ריבוי הרבדים שיש במדרש. פרשנות לפסוק. עימות עם הפסוק. פרשנות להקשר של הסיפור. והכל במילים ספורות.
ברובד הגלוי המדרש בעצם שואל על עניין שלא מוסבר בסיפור של התורה. מדוע התגלה אלהים אל אברהם. למה דווקא אליו. והמדרש עונה: אלהים התגלה לאברהם כי אברהם פקפק בו -"תאמר שבירה זו בלא מנהיג?" במקום שישנו ספק שם יש פתח להתגלות. כמו שכתב עמיחי:
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ…
במקום שהאדמה תחוחה יכולה לצמוח התגלות חדשה.
אבל אם זה כל עניינו של המדרש אז בשביל מה לציין שאברהם היה הולך ממקום למקום? ועוד יותר תמוה, בשביל מה בכלל צריך את המשל על הבירה הדולקת? מה הוא מוסיף לפקפוק של אברהם?
***
לפי מילון אוקספורד בירה היא מצודה או ארמון מבוצר. אברהם הולך ממקום למקום ורואה מצודה בוערת. הוא מניח שאם כך בעליה נטשו אותה. לו היה אברהם מקומי הוא היה יודע בדיוק מה ההיסטוריה של המצודה ומיהו בעליה. אבל כיוון שהוא איש זר, מהגר שהולך ממקום למקום, הוא יכול להסיק רק ממה שרואות עיניו ועיניו רואות דליקה.
אם כך לפי המדרש הזה הציווי "לך לך" אינו תוצאה של ההתגלות אלא סיבתה. כיוון שאברהם הוא מהגר פליט ונווד – כיוון שהוא כבר עזב את ארצו ואת מולדתו ואת בית אביו עולה בו הפקפוק וממילא יש לו הזדמנות להתגלות. לדעת המדרש יש קשר עמוק בין גלות ספקנות והתגלות.
חשוב לא פחות הוא דימוי הבעירה המשמש את המדרש להתנגד לפשט הכתוב.
לפי הכתוב אברהם הולך ועוזב את כל שגדל עליו בעקבות חלום (בראשית י"ב ב'-ג')
וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.
המדרש לא מקבל זאת. לדידו שבר נפער בין הפניית העורף לעבר, להתגלות החדשה שמטרתה תקווה לעתיד טוב יותר, או בקיצור לגאולה. כדי לעבור שלב יש צורך בשריפה. אף אחד לא עוזב את ארצו מולדתו ובית אביו ללא שבר. אף אחד לא מתחיל לחלום שהוא גוי גדול המשפיע על כל משפחות האדמה בלי שמשהו מאוד מרכזי בעולמו, נשרף. מבלי שנשרף המקום הכי מבוצר ומוגן בעולמו – ארמון. רק לאחר ההתגלות ואיתה מציאת הייעוד מקבלת השריפה משמעות והופכת להיות חלק מההתגלות – חלק מהדרך למציאת הייעוד החדש.
עדיין נותר לנו לברר מדוע נבחר הדימוי של מצודה או ארמון. מדוע השבר אינו מתואר כעניין אישי, משפחתי או פוליטי? מדוע בוחר בעל המדרש לדבר על מבנה שהאל הוא בעליו?
זו בעיני ההברקה המרכזית במדרש. במדרשים רבים בכלל ובבראשית רבה בפרט מושווית בריאת העולם לבניית מבנה או ארמון (למשל: מכילתא, בשלח פרשה ח', חגיגה יב א', בראשית רבה א' ב', שם א' יא, שם, א' יח, שם ג' א' ועוד). כשהמדרש מפנה אותנו, בתחילת פרשת לך לך להסתכל על הבירה – המצודה או הארמון, הוא מחזיר אותנו בהסמלה המדרשית לסיפור בריאת העולם. הוא יוצר תקבולת בין פרשת לך לך שהיא סיפור הבריאה של עם ישראל לסיפור בריאת העולם. פקפוק על מבנה מצודה או ארמון הוא בעצם פקפוק על העולם. על מכלול הבריאה. ההקשר הזה, מבקש מאיתנו לקרוא את הפקפוק של אברהם כפקפוק תשתיתי. לתהות איתו יחד (בראשית א' א'):
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ?
יש בעלים לעולם?
בפרשת בראשית, התורה לא מסתירה את הדליקה העומדת בבסיס היקום (שם):
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם.
השבר הזה, האימה המתמדת מחשך ותהום, ממבול וחורבן, מולידים את האמונה (שם פס' ג'):
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר.
אם המדרש מתעקש שאמונה היא תוצר של פקפוק ושבר הרי משמעות האמונה באלהים בפרשת בראשית היא שאלהים הוא התרופה של סדר וחוקיות כנגד תהו ובהו. בהקשר המיתי האמונה היא תרופה מתחום תורת ההכרה.
אולם ב"לך לך" התורה עוברת מהסיפור המיתי לסיפור ההיסטורי. ושוב לדעת המדרש אברהם שואל: היש מנהיג לעולם? הוא חווה שבר שמתבטא בהפניית העורף לארצו מולדתו ובית אבותיו. אלא שהפעם התגלות האלוהים היא הייעוד לעתיד – "וְאֶעֶשְׂךָ". בהקשר הלא מיתי, האמונה היא תרופה כנגד חוסר המשמעות. האמונה היא תקוה לעתיד. בהקשר ההיסטורי האמונה היא תרופה מתחום האתיקה והפסיכולוגיה.
לדעת המדרש סדר הבריאה כשלעצמו אינו עניין גדול. גם גוי גדול ומבורך אינו סיפור. "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו", כפי שכתב טולסטוי בתחילת אנה קרנינה.. אבל בירה דולקת מתדלקת סיפור של אלפי שנים.
