על המפגש בין ישראל למואבים במסע בני ישראל ממצרים לארץ ישראל יש בתורה 3 גירסאות שונות. לפי פרשת חקת ובלק (במדבר פרקים כ'-כ"א) בני ישראל מגיעים לאדום מדרום, בעבר הירדן המזרחי, מבקשים לעבור בה לאורך בקעת הירדן ולרכוש מים ואוכל. מלך אדום מסרב ומעמיד כוחות צבאיים מול ישראל. הישראלים עוקפים את אדום וארץ מואב ממזרח וחוזרים לבקעת הירדן באמצעות כיבוש ארץ האמורי שבירתה חשבון, בערך מול יריחו, מצפון לארץ מואב ("בערבות מואב"). המואבים רוצים לחסל את הישראלים שנמצאים כעת בגבולם הצפוני. הם שוכרים את בלק לקלל אותם אולם הניסיון נכשל. בקיצור לפי ספר במדבר בני ישראל מעולם לא עברו בארץ מואב ולא נלחמו במואב.

בפרשת דברים (דברים ב' כ"ד-כ"ט), כשמשה מסכם את מסע בני ישראל בעבר הירדן המזרחי הוא מתאר כיצד הלכו בני ישראל דרך אדום ומואב שסיפקה את מזונם ומימיהם (בתשלום)  לאורך בקעת הירדן המזרחית בדרך המכונה בתורה וגם בארכיאולוגיה "דרך המלך".

לספר דברים יש גירסה נוספת על מה שקרה עם אדום ומואב, בפרשת כי תצא (דברים כ"ג ד'-ח'):

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ה'.  גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר… לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם. לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא.

כשרוצים לחוקק חוקים המתנגדים לזרים, הסיפור ההיסטורי משתנה. אדום שלא קידמו אותנו בלחם ובמים לפי במדבר הופכים אחים. עמון שבכלל לא ניסינו לעבור דרכם הופכים אויבים לנצח. ומואב שלפי תחילת הספר ממש קידמו אותנו בלחם ומים, ולפי במדבר זה בכלל לא היה רלוונטי כי לא עברנו דרכם, הופכים גם הם מטרה לשנאה תמידית. אסור לנו לדרוש אפילו בשלומם וטובתם.

***

כשנחמיה מבקש לחסל את הברית של שבי ציון עם טוביה העמוני ובאופן כללי לגרום להם להיבדל מכל הגרים בארץ הוא מקריא להם את הגירסה הבדלנית של דברים כ"ג, וזה עובד. טוביה מודח מלשכתו בבית המקדש והעם מתרחק מכל "ערב" דהיינו מי שהתערב בישראל (נחמיה י"ג א'-ט').

בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עַמֹּנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים עַד עוֹלָם, כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ… וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת הַתּוֹרָה וַיַּבְדִּילוּ כָל עֵרֶב מִיִּשְׂרָאֵל… וָאָבוֹא לִירוּשָׁלִָם וָאָבִינָה בָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶלְיָשִׁיב לְטוֹבִיָּה (העמוני) לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה בְּחַצְרֵי בֵּית הָאֱלֹהִים, וַיֵּרַע לִי מְאֹד. וָאַשְׁלִיכָה אֶת כָּל כְּלֵי בֵית טוֹבִיָּה הַחוּץ מִן הַלִּשְׁכָּה. וָאֹמְרָה, וַיְטַהֲרוּ הַלְּשָׁכוֹת…

בפרשת כי תצא, כמו בספר נחמיה, כשרוצים ליצור מגמות של היבדלות מהעמים הסובבים, ההיסטוריה מסופרת מחדש ובאופן שונה. ניכר בנחמיה, שהוא רואה בהדחת הלשכה של טוביה העמוני טיהור של המקדש, זיכוך של הפולחן הראוי.

****

בהפטרה לפרשת בלק, מתאר מיכה הנביא גם הוא את סיפור בלק ובלעם (מיכה ו' ה'):

עַמִּי, זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל – לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'.

מיכה מבקש שנלמד מסיפור בלעם את "צדקות ה'". והוא מבהיר את כוונתו מיד בפסוק הבא:

בַּמָּה אֲקַדֵּם ה', אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם? הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי?

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ.

מיכה מסרב ללמוד היסטוריה ממפגש ישראל ומואב. בניגוד לנחמיה, אין לו כל עמדה בשאלה האם עקפנו את מואב כטענת ספר במדבר? האם עברנו דרכם? האם הם קידמו אותנו במזון ומים כטענת דברים פרק ב'? או מנעו מאיתנו מזון ומים כטענת דברים כ"ג? מיכה אינו מעוניין ללמוד דבר על המואבים מסיפור המפגש הזה. לגישת מיכה המסקנה היחידה מסיפור בלק הוא שעבודת קרבנות (שהם מרכז עבודת ה' בתקופת המקרא) היא לגמרי שולית. שהקרבת הקרבנות החוזרת ונשנית של בלעם, המתוארת בתורה בפירוט ניכר, אינה מועילה לו שכן ה' אינו רוצה בה. לדעת מיכה מי שינסה לבצע רצח עם או כל עוול אחר באמצעות קרבנות ייכשל. כי אלהים מבקש עשות משפט, אהבת חסד והצנע לכת. בניגוד לנחמיה חזונו של מיכה אינו מקדש מטוהר מעמים אחרים אלא מקדש שמלא בכל העמים (מיכה פרק ד' א'-ד'): 

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים.  וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו… וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד…

חזונם של מיכה ונחמיה מתחרים בתוכנו עד היום, בשאלה איזו יהדות אנו מבקשים. יהדות בדלנית שמדגישה את הפולחן הראוי, או יהדות אוניברסלית שמדגישה את המוסר הראוי (ואיני יודעת למה, מאז ועד עתה, שתי השאלות הללו כרוכות יחד). מסתבר שנייר הלקמוס ליהדות הזו הוא האופן שבו אנחנו מפרשים את פרשת בלק. מה למדנו מבלק ובלעם? האם למדנו שהמואבים רעים? או שפולחן אנטי מוסרי הוא רע? זו המחלוקת הגדולה שיש לגבי פרשת בלק. אם תעיינו במדרשים על פרשת בלק תראו שרובם המכריע נוקטים צד במחלוקת הזו בדיוק. בעל ההפטרה בחר בצד של מיכה.

שבת של שלום, משפט, חסד וצניעות.