פרשת תצווה נפתחת בציווי המנורה המנוסח בפרשה שלנו כך (שמות כ"ז כ'):
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.
הזהר אינו יודע את נפשו מהדימוי הטעון העלאת הנר, ובלשונו "סוד הנר". לאחר שהוא מביא סידרה של הסברים על הקשרים השונים בין עולמנו לעולם העליון ובין חלקים תחתונים יותר שבעולם העליון לחלקים עליונים יותר הוא מביא כמה דרשות מפתיעות במיוחד השוללות את ההתעלות. כך למשל מסביר הזהר (זהר לפרשת תצוה, קע"ט ב'):
פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (תהלים כ"ב כ'): "וְאַתָּה ה' אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה"… "אַל תִּרְחָק" – לְהִתְרַחֵק מֵאִתָּנוּ לִהְיוֹת עוֹלֶה הָאוֹר הָעֶלְיוֹן מִלְּמַטָּה. שֶׁהֲרֵי כַּאֲשֶׁר מִתְעַלֶּה הָאוֹר הָעֶלְיוֹן מִלְּמַטָּה, אֲזַי נֶחְשָׁךְ כָּל הָאוֹר וְלֹא נִמְצָא כְּלָל בָּעוֹלָם וְעַל זֶה נֶחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ…
ההתעלות מרחיקה אותנו מהאל. הרעיון המיסטי של הזוהר הוא להנגיש את האל – להוריד את האור. הזוהר אמנם מדבר על נביאי בית ראשון אבל מרפרר לדעתי למדרש התלמודי המפורסם (יומא ט ב)
מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב?
תשובת הזוהר אינה שנאת חינם אלא ניתוק(!) מי שעולמות הרוח שלו והאידיאות שלו מנותקים מהעולם מביא חורבן. נדמה לנו שכשהתורה מצווה אותנו להעלות נר היא מתכוונת להעלות אור, שהרי הנר עצמו אינו עולה. הזוהר מבקש להדגיש בפנינו שטעות בידינו, להעלות אורות פירושו ניתוק. אורות צריך להוריד.
****
בהמשך מפרש הזוהר גם את סיפורו של איוב לפי אותו עקרון. המקרא מעמיד את האקספוזיציה לספר איוב במילים אלה (איוב א' א'-ה'):
אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ, אִיּוֹב שְׁמוֹ. וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר, וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת… וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ, וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם. וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, כִּי אָמַר אִיּוֹב, אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם?
מיד אחר כך אלהים והשטן מחליטים לנסות את איוב. הזהר שואל את עצמו מה הקשר בין סעודת בניו של איוב והקרבנות שהקריב לבין הניסיון השטני בו הועמד (זהר מתורגם לפרשת תצווה קפ"א ב'):
בְּאִיּוֹב מַה כָּתוּב? "וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה" וְגוֹ'. וְכָתוּב "וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה". וְכָתוּב "וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם". שֶׁזֶּהוּ הָעִקָּר לַצַּד הָאַחֵר. וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב עוֹלוֹת, וְעוֹלָה הוּא זָכָר, וְלֹא נְקֵבָה, וְעוֹלָה לְמַעְלָה, וְהַקָּרְבָּן לֹא הִקְרִיב לִכְלֹל אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ. וּבֹא רְאֵה, אִם הָיָה נוֹתֵן חֵלֶק לְכֻלָּם, הַמְקַטְרֵג לֹא הָיָה יָכוֹל לוֹ לְבַסּוֹף. וְאִם תֹּאמַר, מַדּוּעַ הֵרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אֶלָּא, מִפְּנֵי שֶׁגָּרַם לְכַסּוֹת הָאוֹר וּלְהַעְלִימוֹ, וְהוּא לֹא הִקְרִיב קָרְבָּן אַחֵר לָזוּן בּוֹ אֲחֵרִים, אֶלָּא עוֹלָה… כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים. שֶׁאִלּוּ הַצַּד הָאַחֵר הָיָה נִזּוֹן בְּחֶלְקוֹ, הָיָה עוֹבֵר מֵעַל הַמִּקְדָּשׁ וּמִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, וְצַד הַקְּדֻשָּׁה הָיָה עוֹלֶה לְמַעְלָה לְמַעְלָה.
במקרא ככלל "עולה" זה פשוט שם נרדף לקרבן וזבח. אבל בספר ויקרא וודאי אצל חז"ל עולה הוא שם לקרבן מקודש במיוחד. בשפה ההלכתית הוא אחד מ"קדשי הקדשים", וייחודו שכולו נשרף לאל. בניגוד לקרבנות אחרים, לא הכהנים וודאי שלא בעל הקרבן מקבלים ממנו משהו. הזוהר טוען שזו בדיוק היתה הבעיה של איוב. הוא לא נתן לשטן דבר. הוא הזין רק את החלק בנפשו ובעולם שהיה מכוון לה' אבל התעלם מהצדדים האפלים במציאות ובנפשו וגם מסתם אחרים. הילדים שלו דווקא ידעו להאכיל את אחיותיהם, את הנקבות, המייצגות את הָאֲחֵרוּת (בהתאם לתפקיד האשה משכבר כפי שעמדה עליו סימון דה בובואר) אבל עבור איוב לא היו אחרים. הוא העלה את האור כל כך למעלה שהעולם נותר חשוך והשטן חשוף.
אפשר לראות את הזהר הזה כפרשנות למצוות מחיית עמלק שהיא למעשה מצוות זכירת עמלק לנצח. הזוהר עצמו מזהה בין עמלק לשטן (זוהר כי תצא רפ"א ב'):
עמלק למעלה הוא סמאל.
התורה מצווה עלינו (דברים כ"ה י"ז-י"ט):
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.
עמלק כבר מזמן אינו קיים למעט בזכרון היהודי הקולקטיבי המוחה את זכרו בפאתוס גדול מדי שנה בשנה, בשבת זכור שנהוג בה שגם מי שאינו רגיל לבוא לבית הכנסת כל שבת, מגיע כדי לזכור ולמחות את זכרו של עמלק כאחת.
****
בשבועיים האחרונים אנו מוצפים שוב בעדויות קשות ופוצעות על השביעי באוקטובר – התחקירים הצה"ליים, תחקיר השב"כ, העדות הבלתי אפשרית של אלי שרעבי. אבל האמת היא שגם ללא כל הללו, מאז השביעי באוקטובר לכל אחד ואחת מאיתנו יש בראש, כל הזמן, ללא מנוח, תמונת עמלקי המזנב אנשים נשים וילדים עייפים ויגעים. התורה מצווה עלינו למחות את זכרם של העמלקים הללו ובד בבד לזכור אותם לעולם. נדמה לי שריגשית אנו מזדהים עם הכפילות הזו ומבינים אותה. אבל הזוהר מבקש מאיתנו את הבקשה הבלתי אפשרית שאצל רובנו נתפסת ממש כבגידה: לבחון האם הפנינו עורף לאחרים, ואפילו לשטן עצמו? האם היה לנו ערך כל כך חזק ונעלה שהוא האיר מעלה מעלה והותיר אותנו ואת השטן בחשיכה? האם נמנענו מלזון אחרים, בנפשנו ומחוצה לנו, ואפילו את השטן עצמו? האם יש לנו חלק באסון האיובי? האם יש לנו חלק בכך שהוא עדיין ממשיך?