הפטרת פרשת החודש מזמנת סוגיה תלמודית מרתקת ואקטואלית במיוחד על ההתייחסות לנרטיבים חולקים בתוך חברה. אולם לצורך הבנת הסוגיה נדרשת הקדמה טכנית מעט על ההפטרה. (יחזקאל מ"ה). יחזקאל היושב בגלות בבל חולם על מקדש מתוקן ופולחן ראוי. בהפטרת החודש הוא מתאר את החגים במקדש. אולם למרבה ההפתעה יחזקאל אינו מכיר את יום הכיפורים (גם לא את ראש השנה ואת שבועות).

בפרשת אחרי מות, מצווה התורה כי פעם אחת בשנה בעשור לחודש השביעי (תשרי) יכפר הכהן על המקדש (ויקרא ט"ז, כ"ט-ל"ג):

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ…  וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ, וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ, לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו… וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ, וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר;

אולם יחזקאל סבור שהטקס הזה יהיה פעמיים בשנה בניסן, לפני פסח: ב-א' בניסן וב-ז' בניסן (יחזקאל מ"ה, י"ח-כ'):

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים, וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ. וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת, וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת, וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה – לַמִּזְבֵּחַ. וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ, מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי, וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת. 

דרך הכפרה של הבית דומה מאוד למתואר בויקרא. בשני המקרים הטקס כרוך בפר חטאת (בויקרא יש בנוסף גם שעיר חטאת), ובשניהם מזים את הדם על כל מיני נקודות בבית המקדש.

הגמרא כמובן לא נשארת אדישה לסתירה הקיצונית בשאלה מתי היום הכי קדוש בשנה ומה בדיוק עושים בו. והיא מתארת (בבלי, מנחות, מ"ה א'):

(יחזקאל, שם): "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ".

חטאת?! עולה היא! 

אמר רבי יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה.

רב אשי אמר: מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה.

תניא נמי הכי (שנויה ברייתא גם כך): רבי יהודה אומר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה.

אמר לו רבי יוסי מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה.  

אמר לו (רבי יהודה לרבי יוסי) תנוח דעתך שהנחת דעתי.

דרשתם של רבי יוחנן ורבי יהודה היא דרשה קיצונית. לגישתם אין דרך להסביר את הכתוב ביחזקאל, אפילו לא באמצעות מדרש. צריך לחכות לאליהו הנביא. אלא שבאמצעות רבי יוסי ורב אשי מסתבר שלא כל כך מסובך לדרוש את הכתוב. רבי יוסי ורב אשי טוענים שאין המדובר בתיאור רגיל של מערך החגים הסדיר, אלא בתיאור חד פעמי של כינון המקדש. יחזקאל מנבא בתקופת חורבן בית ראשון, והוא מבקש חידוש ראוי של המקדש. לחגיגות הקמת המקדש קוראים בתורה "ימי מילואים", שכן בימים הללו ממלאים את ידיהם של הכוהנים להתחיל לשרת. הפתרון הזה מבוסס על כך שאכן טקס המילואים של משה רבנו דומה במידה רבה מאוד לטקס של יחזקאל, וגם אם הוא שונה בפרטים הרי ניתן להוסיף חגיגיות לטקסי הקמת המקדש, וזאת בניגוד לציווי המפורט כיצד חוגגים את החגים.

הפרשנות הזו כל כך טובה שאכן בתקופת התנאים (במאה ה-2 לספירה) מקבל רבי יהודה את דרשתו של רבי יוסי ונחה דעתו. אז מדוע שני דורות אח"כ בתחילת התקופה האמוראית (המאה ה-3) רבי יוחנן חוזר על דרשתו הדחויה של רבי יהודה ולא מוכן לקבל את העמדה החולקת?

התשובה הראשונית היא שהדרשה אינה מתיישבת עם פשט דברי יחזקאל. מן הפרק עולה בבירור שיחזקאל מתאר כסדרו את מעגל השנה המקדשי הראוי. שהרי התיאור נפתח במילים (יחזקאל מ"ה, י"ז):

…וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה, הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ, בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת, בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל.

פילו אם היה ניתן לומר שתחילת המעגל הוא "ימי מילואים", הרי בהמשך היינו מצפים לאזכור השנתי הרגיל של יום הכיפורים, כדרך שהוא מזכיר את פסח ואת סוכות. אולם הפשט מעולם לא הפריע לחז"ל לדרוש. לכן נראה, שמשמעות הדרשה היא שהפריעה לרבי יוחנן.

ראשית, אם המדובר בימי מילואים, יחזקאל קובע תאריך לבניית המקדש מחדש. רק בא' בניסן נחנוך את המקדש. ומה עם "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום"?!

אבל חשוב מכך: הבעיה של רבי יוחנן אינה שבעתיד התורה תשתנה. מרבי יוחנן נלמד העקרון שלעתיד לבוא (בתחיית המתים) מצוות יבטלו. (בבלי, נידה, סא ב'). מה שמקשה על רבי יוחנן הוא הרסטורציה.  הביטוי הייחודי "פרשה זו אליהו עתיד לדורשה" מופיע במדרש רק ביחס לסתירות ההלכתיות (הנרחבות למדי) שבין יחזקאל לתורה. רבי יוחנן קורא אותו כהתייחסות עקרונית לחלומות מקדש, ובכלל לחלומות גאולה.

חלומות גאולה בכלל, וחלומות גאולה מסורתיים בפרט, אף פעם אינם מתייחסים רק לעתיד. הם תמיד מתייחסים גם, ואולי בעיקר, לעבר. אנחנו מספרים סיפור נרטיבי על העבר שמתוכו נגזרים החזון והחלום העתידי שלנו, ולהיפך.  רבי יוחנן מבין שלפרש את יחזקאל במשקפיים של "ויקרא" זה להרוס את חלומו. רבי יוחנן מבין שאם יש מסורת מקדשית אחת ליחזקאל ומסורת מקדשית אחרת ל"ויקרא", ונעשה ביניהן "כור היתוך" של הרמוניזציה מלאכותית, הוצאנו את יחזקאל מסיפור הגאולה. עיוותנו את מסורתו לטובת פשט התורה. לגישת רבי יוחנן, תפקידו של אליהו הנביא (ככל מבשר גאולה) ליצור מדרש ומקדש שיוכלו להכיל את הנרטיבים הסותרים ואת הפולחנים הסותרים שמסורות יוצרות מטבען. לגישת רבי יוחנן, "כור היתוך" לסתירות טקסטואליות הוא פתרון למחלוקות. כור היתוך למסורות ונרטיבים הוא יצרן של מחלוקות.

אם כך יש לנו בגמרא שלוש עמדות. עמדה אחת, שמדובר בימי מילואים. זוהי עמדה שבעיקרה מציעה פרשנות נקודתית. אבל המחלוקת העקרונית ביותר היא בין רבי יוחנן לרבי יהודה, שכאילו אומרים אותו דבר "פרשה זו אליהו עתיד לדורשה" אבל מבינים את הביטוי באופן הפוך. רבי יהודה מוטרד מהסתירה בין החגים ומעוניין בפתרון הרמוני. לדעתו אי אפשר שתנוח דעתו של אדם אם יש סתירה מהותית במסורת על היום הכי קדוש בשנה ועל הפולחן המקדשי. הוא מבקש שאליהו יתגלה כדי לפתור מחלוקות שאנחנו לא מצליחים. הוא נרגע כשרבי יוסי מצליח. מנגד, קריאתו של רבי יוחנן היא קריאה אנטי-הרמונית. הוא קורא לאליהו הנביא לשמור על המחלוקות. לדרוש אותן תרתי משמע. הוא מבקש להסביר כיצד חולמים עתיד ראוי במשותף.

להרחבה נוספת על מהלך הסוגיה ועל משמעות הגישה ההרמוניסטית בהמשכה.

מאחלת לכולנו שהשבועות הקרובים. בין השבת הזו שעניינה פרשה ש"אליהו עתיד לדורשה" לבין שבת הגדול שעניינה "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא… וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם", יהיו שבועות של דרשות אליהו. דרשות שמסוגלות להכיל ולשמר נרטיבים שונים וסותרים ומשום כך הן משיבות לבבות אלו לאלו.

שבת של שלום ופיוס.