אם התקיפה הלילה באיראן נגעה בעצביכם החשופים, אם כמוני אתם מתקשים להתמודד עם הסלמה במלחמה, עם עוד חרדה, עם גורם טראומה נוסף – מוזמנים ומוזמנות לשמוע סיפור זוהרי לפרשת השבוע, פרשת בהעלתך. פעם אחת, היו היה, בארץ רחוקה רחוקה (הזהר המתורגם, בהעלותך, דף קמ"ט א'):
רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יִצְחָק הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ. פָּגְעוּ בְּאוֹתָם הָרֵי קַרְדוֹ. עַד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים, הֵרִים רַבִּי אֶלְעָזָר עֵינָיו, וְרָאָה אוֹתָם הָרִים רָמִים, וְהָיוּ חֲשׁוּכִים, וּפָחֲדוּ בְפַחַד. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְאוֹתָם חֲבֵרִים, אִלּוּ אַבָּא כָּאן, לֹא הָיִינוּ פוֹחֲדִים. אֲבָל כֵּיוָן שֶׁאָנוּ שְׁלֹשָׁה וְדִבְרֵי תוֹרָה בֵּינֵינוּ, הַדִּין כָּאן לֹא נִמְצָא.
שלושת החכמים הולכים בהרי הקרדו הגבוהים והחשוכים. אלא שהרי הקרדו אינם סתם מקום עלום. אלו הם הרי אררט שם נחה תיבת נח. יוספוס פלוויוס מתאר במאה ה-1 לספירה (קדמוניות היהודים א' ג' ו'):
זולת תורת משה יספרו גם סופרי העמים את דבר המבול והתבה איש איש בלשון עמו. בין הסופרים ההם, יכתוב בעראסוס (ידוע כבירוסוס, בן המאה ה-3 לפנה"ס) הכשדי אדות המבול כדברים האלה: ״רבים אומרים כי על הרי קודרו בארץ ארמיניה יִמָצְאו עוד קרשים אחדים מקרשי התבה אשר עשה נח, ואנשי המקום יקחו מהם כֹּפר (האַרץ) לרפאות חליים רבים ושונים״. גם הירונימוס המצרי אשר כתב דברי ימי הצוֹרים, גם מנאַזעס ועוד סופרים רבים כתבו את דבר המבול והתבה ככל הכתוב בספר תורת משה. גם הסופר הנודע ניקולויס הדמשקי יכתוב בחלק התשעים וששה מספרו הגדול כדברים האלה: ״ממעל לנפת מיליאַס יתנשא בארץ ארמיניה הר גבוה אשר יִקָרֵא בשם באַריס, ואשר על פי הגדה עתיקה ברחו שם אנשים רבים בימי המבול וימלטו ממות; ואיש אחד עלה בתבה על ראש ההר ההוא וינצל ממי המבול, ושרידים מהתבה ההיא נמצאו שם ימים רבים, ואולי הוא האיש נח כפי המסֻפר בספר תורת משה״.
אכן גם התרגומים העתיקים, יונתן ואונקלוס מתרגמים את המילים "הרי אררט" "טורי קרדו" (בלשוננו הרי כורדיסטאן, חלק מרכס הרי הטאורוס) וכך מתורגמים ההרים הללו גם בתרגום העתיק של התנ"ך לסורית, ובקוראן. האזור הזה היה בין המאות ה13-6 לפנה"ס ממלכת אררטו העתיקה (שכיום הארמנים רואים עצמם כהמשכה) ונמצא באזור ימת ואן – כיום בטורקיה. המקומיים מצביעים על הרים בשם ג'בל ג'ודי כמקום שבו התרחש סיפור תיבת נח. במקום אכן נמצאו שרידי קורות עץ ענקיות ו"מדעני תורה" מוכנים להישבע שהם הם תיבת נח, המוכיחים כי סיפורו של נח אינו רק אמת תורנית אלא גם אמת היסטורית. אם טורי קרדו (שגובהם כ3,000 מ' מעל פני הים ויותר) הם הרי אררט, ברור מדוע ההולכים רואים הרים חשוכים ומטילי מורא (בראשית ח' ד'-ו'):
וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט. וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי. בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה.
3 חודשים, מתשרי עד טבת שרוי נח בעלטה, בתיבה הסגורה שבשל גובה ההרים אינה מסוגלת להמשיך לשוט אך מסביבו תהומות. רק בשבט הוא פותח חלון. בהמשך תתאר התורה שבניסן הוא יראה יבשה ובסוף אייר הוא יצא מהתיבה. משפחה בודדת, שרידים מעולם שלא נותר ממנו זכר. הוא ישתכר ויתגולל באהלו. מכאן הדימוי של הזהר "הָרִים רָמִים, וְהָיוּ חֲשׁוּכִים, וּפָחֲדוּ בְפַחַד." כיוון שהם נמצאים בהרי אררט פותח רבי אליעזר ואומר דבר תורה על הרי אררט. דבר תורה שמטרתו לשכך את הפחד (שם דף קמ"ט ב'):
בֹּא רְאֵה, וַתָּנַח הַתֵּבָה וְגוֹ'… בְּשָׁעָה שֶׁדִּין תָּלוּי עַל הָעוֹלָם וְהַדִּינִים שְׁרוּיִים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין לָדוּן הָעוֹלָם בְּאוֹתוֹ כִּסֵּא, כַּמָּה רִשּׁוּמִים נִרְשְׁמוּ בוֹ, כַּמָּה פְתָקִים גְּנוּזִים בְּתוֹכוֹ בְּתוֹךְ תִּיק הַמֶּלֶךְ. כָּל הַסְּפָרִים שֶׁפְּתוּחִים שָׁם נִגְנְזוּ, וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא נִשְׁכַּח דָּבָר מֵהַמֶּלֶךְ, וְכִסֵּא זֶה לֹא נִתְקָן וְלֹא שׁוֹרֶה אֶלָּא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין, יוֹם שֶׁבּוֹ כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם נִפְקָדִים בּוֹ, כֻּלָּם עוֹבְרִים לִפְנֵי אוֹתוֹ כִּסֵּא. וְעַל זֶה וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וַדַּאי, שֶׁהוּא דִּין הָעוֹלָם. עֵל הָרֵי אֲרָרָט – אֵלּוּ (עמודי הכסא) בַּעֲלֵי הַדִּין, בַּעֲלֵי יְבָבָה וִילָלָה… וְיִשְׂרָאֵל מִתְפַּלְלִים תְּפִלָּה בְּאוֹתוֹ יוֹם, וּמְבַקְשִׁים וּמִתְחַנְּנִים לְפָנָיו, וְתוֹקְעִים בַּשּׁוֹפָר, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עֲלֵיהֶם וְהוֹפֵךְ דִּין לְרַחֲמִים…
התיבה היושבת על הרי אררט בחודש השביעי, הוא תשרי, מסמלת את הקב"ה היושב על כס המשפט באותו חודש. ניתן להבין שעמודי הכסא הם בעלי היבבה והיללה או שבעלי היבבה והיללה עומדים תחת לכסא, כשהמלך המשפט יודע הכל. בעולם שנחרב במבול, תפקידם של המתפללים והתוקעים בשופר בראש השנה, הוא להפוך דין לרחמים. להפוך את העולם כולו לנח בתיבה.
הזוהר ממשיך ומספר (דף ק"נ א'):
הָלְכוּ כָּל אוֹתוֹ יוֹם. כְּשֶׁיָּרַד הַלַּיְלָה עָלוּ לְמָקוֹם אֶחָד, וּמָצְאוּ מְעָרָה אַחַת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, יִכָּנֵס אֶחָד לְתוֹךְ הַמְּעָרָה, אִם נִמְצָא מָקוֹם שֶׁהוּא יוֹתֵר מְתֻקָּן. נִכְנַס רַבִּי יוֹסֵי, וְרָאָה מְעָרָה אַחֶרֶת בְּתוֹכָהּ, אוֹר הַנֵּר בָּהּ. שָׁמַע קוֹל אֶחָד שֶׁהָיָה אוֹמֵר (במדבר ח' ב'): "בְּהַעֲלֹתְךְ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". כָּאן לָקְחָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוֹר, וְהָאֵם הָעֶלְיוֹנָה מִתְעַטֶּרֶת, וְכָל הַנֵּרוֹת מִמֶּנָּה מְאִירִים… כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ רָאוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה… קָמוּ אֵלֶּה, וְיָשְׁבוּ כֻלָּם, וְשָׂמְחוּ כֻלָּם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר… חֶסֶד עָשָׂה לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמָקוֹם זֶה. עַכְשָׁו הַדְלִיקוּ נֵרוֹת.
רק בסוף הסיפור מתגלה הקשר לפרשת בהעלותך. מתברר שבמערה לפנים ממערה בהרי אררט, שם מקור האור של כנסת ישראל, שם לימוד תורה תמידי על מקור האור של כנסת ישראל, הוא העלאת הנרות שבמקדש, שם מצווה רבי אליעזר לחזור ולהדליק נרות.
כשאנו קוראים על מצוות העלאת הנרות נדמה לנו שאנו קוראים על מצווה שנולדה במשכן – במיסוד הפולחן של עם ישראל. הסיפור מלמד שזו הבנה שגויה מהיסוד. העלאת הנרות שבמשכן יסודה בשעת הדמדומים שבין האימה וההצלה. יסודה בהרי הקרדו- קודרו, הקודרים והחשוכים, במערה שלפנים ממערה. יסודם באימת הדין השורה בעולם. מהמצווה מלאת ההוד של העלאת הנרות באולם הדומם שבמשכן ועד הציבור הצפוף המייבב ומיילל שקולו מתערב עם גניחות האנחה והיבבה של השופר, בעיצומו של הדין בראש השנה – כל ימינו, שורשן של מצוות התורה ולימוד התורה וקיום התורה הוא המלחמה באימת המערה שבאררט.
אולם מדוע קושר הסיפור להרי האררט, דווקא את ראש השנה ואת העלאת הנרות במנורה? נדמה לי שבאמצעות שתי המצוות הללו מדגים רבי אליעזר את תפיסתו על עיבוד טראומה.
בראש השנה, כפי שמצייר אותו רבי אלעזר, אנחנו משחזרים את הטראומה באופן סימבולי פעם אחר פעם. כולנו עמודי כסא המלך. כולנו שוב ושוב עומדים לדין כמו אנשי דור המבול. כמוהם אנחנו מייללים ומייבבים. אולם במחזה הסימבולי אנחנו מתקנים את סיומה של הטראומה. שנה אחרי שנה אנחנו הופכים דין לרחמים והמבול לא מגיע.
אולם העלאת הנרות במשכן מבטאת פן אחר ואפילו חשוב יותר בהתמודדות עם טראומה. היכולת, מתחת לטראומה – למרות גודלה, למרות שהיא תופסת את כל פני השטח וכל ההרים הגבוהים – היכולת להקים מערה מלאת אור, ללמוד בה ולהדליק בה עוד ועוד נרות. להקים משכן. רבי אלעזר מלמד אותנו שתפקיד המשכן הוא להקים מקום בטוח ומואר לצד הטראומה. ליצור מערה של שקט, של אור, של לימוד ושל הדלקת נרות יומיומית.
בגישה הפסיכודרמטית מקובל שאלו 2 הדרכים להתמודד עם טראומה. הראשונה היא לשחזר / להמחיז את האירוע הטראומטי שוב ושוב, ולנסות לתקן אותו מעט, להשיב מעט שליטה בו, ולו סימבולית. הדרך הנוספת, עם הזמן, היא ליצור / להמחיז מרחב לצד הטראומה. מקום בטוח (בנפש ובמציאות) של צמיחה וחיים. מקום שבו ניתן לעשות עוד מעשה קטן ועוד מעשה קטן של חזרה לחיים – ללמוד, לשמוח, להדליק נרות.
יהי רצון שבשבת הזו, ובשבועות הקרובים, נדליק נרות של שמחה וחסד ולא נרות נשמה.
שבת של שלום חוסן ואור.
נכתב ביום 13.6.25