המאמר הזה נכתב לאחר שפורסם סרטון, בו נראים חרדים מגיעים עם מתווכת דירות לראות בית במושב בצפון. אחד המושבניקים ניסה  לגרש אותם בצעקות שלא יעזו לגור במושב כי הם "זבל" (זה עוד היה אחד הכינויים המעודנים). כשהסרטון פורסם באינטרנט היו טוקבקיסטים שהזדעזעו מהמושבניק. אבל למרבה הזוועה היו שהסכימו איתו. 

****

לפני הרבה שנים, במשרד הראשון בו עבדתי כעו"דית,  הגיע לעבוד איתי עו"ד ערבי ושמו מוחמד. שנינו היינו בשנות העשרים שלנו, שנינו היינו עורכי דין טריים (מחזור דצמבר 99'), שנינו היינו "החדשים" במשרד. כמעט מטבע הדברים הפכנו חברים קרובים. לשנינו עדיין לא היתה דירה משלנו, ושנינו היינו צריכים לשכור דירה. באותה תקופה נהגנו להתחרות בינינו בידידותיות מי סורב ליותר דירות. אני "הלסבית" או הוא "הערבי". לשנינו היו הישגים מרשימים בתחום. מוחמד תמיד ניצח. המשכנו בספורט הזה גם לאחר שהפסקנו לעבוד יחד. מוחמד המשיך לנצח. את החוויה לא שכחתי. אני חושבת שגם מוחמד לא שכח. עכשיו אני יודעת שיש משפחה חרדית שגם היא לא תשכח.

אני יודעת שרבים מחבריי וחברותיי יגידו שזה שונה, שאם הייתי מגיעה לשכונה חרדית לא היו רוצים למכור או להשכיר לי דירה. (כנראה נכון. אבל זה הרף המוסרי שלנו?!) שבתחילה מגיעה משפחה אחת, ואז עוד כמה, ואחרי כמה שנים הרחוב נסגר לתנועה (בד"כ לא נכון), ופתאום יש הערות לנשים ונערות על לבושן ברחוב (ממש לא נכון. אופייני רק לריכוזי חרדים מסוג מאוד ספציפי שמהווים מיעוט קטן ובד"כ מאוד מעורר ביקורת בציבור החרדי בכללותו) וכו'. אבל העובדות אינן עומדות בלב טענתי. אני סבורה שמי  שרואה משפחה אחת (חרדית ערבית או לסבית) ומיד מדמיין המונים חסרי שם ופנים, אבל מאוד מאוד משוייכים הקמים עלינו לקחת את מקומנו הוא שטוף שנאה. כך נראית שנאה –  חוסר יכולת לראות את הפרט, את הסובייקט. השנאה היא לזהות כל פרט עם קבוצה שלמה ללא אבחנה. מדוע בכלל זוהה החרדי דווקא כחרדי? מדוע לא זוהה על פי מקצועו? עדתו? משפחתו? הרי כולנו נוטלים חלק במגוון זהויות. זהו תו היכר נוסף של השנאה. כשצצה זהות שמעוררת בנו שנאה כאילו רק היא קיימת. הזהויות האחרות בכלל לא מעניינות.

אני כותבת מפורשות את המבחנים לשנאה כי נדמה לי ששנאת חרדים היא שנאת החינם היחידה שמרשים לעצמם לבטא אנשים "נאורים" כמונו בגלוי, כמעט בקונצנזוס. אני יודעת שתמיד יימצא בסביבתי הקרובה או הרחוקה מי שיגיד, ולו בחיוך: זו בכלל לא שנאה אלא תגובה רציונלית להתנהגותם… וודאי שזו לא שנאת חינם. הם הרוויחו אותה ביושר… אני כותבת את תווי ההיכר של השנאה כדי שלא נשקר לעצמנו. אני כותבת כדי שיהיה לכל מי שהזדהה עם המושבניק הזה – ולו במעט, ולו במקום קטן, ולו עמוק בלב – שיהיה לנו מצפן לתשובה ותיקון. 

****

בפרשת ראה מזהירה התורה (דברים י"ב כ"ט-ל"א):

כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם.  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי.  לֹא תַעֲשֶׂה כֵן…

כשקראתי את הפסוקים לא הצלחתי להבין, אם הושמדו כל הגויים איך אפשר "להנקש אחריהם"? איך אפשר לשאול "אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם" אם הגויים האלה כבר הושמדו? מי משפיע על עם ישראל לעבוד אלילים אם עובדי האלילים אינם? בפירושו של הנצי"ב מוולוז'ין (נפתלי צבי יהודה ברלין, מזרח אירופה, המאה ה-19) "העמק דבר" הוא מסביר:

אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ… הרי כל עבודת גלולים (= עבודת אלילים) אסור… אלא… דאחרי (=שאחרי) הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ … יש מקום יותר…

הנצי"ב מסביר שיש הבדל בהתייחסות בין הפרט לכלל. פרטים מבין עובדי העבודה הזרה בוודאי יישארו, אלא שהם לא יהיו כל כך חזקים. כל עוד עובדי העבודה הזרה הם אדוני הארץ יש לנו מלחמת חורמה כנגדם. אולם איננו נלחמים ביחידים הסמוכים אלינו. אלו יוכלו לשבת באמונתם, גם אמונתם הרעה מאוד.  התורה מניחה כמובן מאליו שגם לאחר מלחמת החורמה (כמשמעו) בעובדי האלילים, משפחת בן כמוש תחיה בבית ממול. התורה רצופה בהנחת יסוד כי ארצנו תהיה מלאה בגויים, ובלשון התורה "גרים", והיא מחייבת יחסי שוויון ושכנות עמוקים מאוד. החל מ(שמות י"ב מ"ט):

תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר.

ועד הזמנת הגויים לחגיגות המשפחתיות בבית המקדש (דברים ט"ז י'-י"א):

וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת, לַה' אֱלֹהֶיךָ… וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה… וְהַגֵּר… בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".

אם כך באויבינו עובדי העבודה הזרה, קל וחומר במחלוקות פנימיות. אני לא מיתממת. יש לנו מאבק על דמותה ותרבותה של הארץ שלנו. במאבק הזה רוב ערבי או רוב חרדי, ואפילו מיעוט ערבי גדול כמו מיעוט חרדי גדול (והם מיעוטים גדולים) מאיימים על ערכים שיקרים לרובנו. לפעמים איום קיומי. אבל מלחמת תרבות או דת או לאום, אסור לה שתהיה כנגד השכן ממול. לעולם הפרט חייב להישאר סובייקט שלם. לעולם אסור שנראה אותו רק מבעד לזהות אחת. אם איננו מעוניינים בפלוני בשכנותנו, עברנו ממחוזות המאבק הפוליטי (הערכי) למחוזות השנאה. התורה מזהירה אותנו בדיוק מזה.

שבת של שלום ושכנות טובה.