חז"ל עוסקים במאבק המיתי כמעט שבין עשיו ליעקב. כיוון שחז"ל זיהו את עשיו עם רומא ובהמשך עם הנצרות, הרי לעמדתם זהו מאבק נצחי וקיומי, בעל שובל היסטורי ארוך ועקוב מדם. כך מסבירים חז"ל את ראשית המאבק – על הפסוק המתאר את הריונה של רבקה (בראשית כ"ה כ"ב):
וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ. וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?! וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'.
על המילה הייחודית "יתרוצצו" מגיב המדרש (בראשית רבה פרשה ס"ג סימן ו'):
רבי יוחנן אמר:
זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה.
ריש לקיש אמר:
זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה…
ובהמשך ברוח זו:
בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת… ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת…
המדרש מתאר מלחמת חורמה.
קל להבין את העמדה של ריש לקיש ושל המדרש האנונימי. כולנו יודעים שיש בעולם מלחמות דת – מלחמות על שליטה בידע, מלחמות על שליטה וחקיקה ועיצוב הנורמות. אלו המחלוקות האידיאולוגיות הגדולות משחר ההיסטוריה ועד ימינו.
אבל מה חושב רבי יוחנן? מדוע הוא משתית רצחנות הדדית בלי סיבה? נראה שרבי יוחנן סבור שיש אתוס עמוק של שנאה בעולם. אתוס שבו זהויות נאבקות זו בזו וחשות צורך להכחיד זו את זו, פשוט כדי להיות – כדי להגדיר את עצמן. אלא שלפי המדרש רבקה מצליחה לפתור את הקונפליקט. לפחות למשך זמן ההיריון. וכך מסתיים הסימן:
וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'… ללמדך שכל מי שהוא מקביל פני זקן כמקביל פני שכינה.
מה אומרים הזקנים שמאפשר לעשיו ויעקב הצעירים (למעשה העוברים), כמייצגים את כל דורות ההמשך, להפסיק להתרוצץ ולהמשיך את ההיריון באופן תקין? מהו קול הזקנה שהוא "פני השכינה"?
התורה מספרת לנו מה נאמר לרבקה בשם ה' (בראשית כ"ה כ"ג):
שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
מה שמאפשר את השקט ואת המשך ההיריון הוא הזיהוי הנפרד של כל אחד מהם – שני גויים, שני לאומים. ההכרה בשניות לא מחייבת רצחנות. היא מספקת הכרה לאחד בלי לשלול את האחר. היא מאפשרת שבקהילתו של האחד ינהגו דת תרבות ומיסוד מסויימים, ובקהילתו של האחר, אחרים. הפתרון לרצחנות הוא מה שמכונה כיום "רב תרבותיות". אולם בניגוד למרבית הגישות הפוסט – מודרניות כיום, התורה סבורה שזה אינו מספיק. שצריך גם הסדרה פוליטית של הכוח בין הקהילות. שחייבת להיות הכרעה היררכית. אולם הכרעה היררכית הפוכה למערך הכוחות הרגיל: "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". הוא לא יבלע בצעיר. הוא לא ייטמע בצעיר. הוא לא יקבל עליו את זהותו וחוקיו – ובכל זאת, למרות בכורתו, באופן כלשהו הוא יהיה חלש ממנו.
לדעת התורה אם לא תהיה הכרעה פוליטית יציבה מאבק הכח לא יסתיים. המדרש מכיר באלימות השוררת בין קהילות וזהויות מתחרות ומנסה לספק הפרדה תוך יציבות כוחות. ייתכן שכל מה שהוא מציע לנו זו נוסחה מוזרה של "קולוניאליזם מהופך" – "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". שבעל הכוח יישלט על ידי החלש יותר.
אם ננסה לחשוב מה יכול לגרום לרב לעבוד צעיר במציאות אולי יש פה בשורה חדשה? אולי יש פה פוליטיקה שבאמת טרם נוסתה מעולם? אולי יש לגוף החלש כח שמטבעו לא מושתת על כוח צבאי ודכאני אלא על משהו אחר? על משהו שמושך את החזקים מבלי כפיה? על הצלחה ליצור חברה צודקת במיוחד? על מערכת כלכלית המעוררת רצון להשתייך אליה? מערכת חינוכית? סוציאלית? משפטית? אולי אולי מבטיח לנו המדרש כי יום אחד יקים הצעיר מערכת פוליטית שטרם ראינו?
אולי זה הפירוש העמוק של "אור לגויים"? ואולי רק חלמנו חלום מדרשי?
