בפרשת בשלח מתארת התורה את נס המן כך (שמות ט"ז ד'-ה'):

ויֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא.

המדרש תוהה על הקשר בין המן ל"הליכה בתורה" (תנחומא שמות ט"ז כ'):

"לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא"

רבי יהושע אומר:

שונה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קיים את כל התורה כולה, וקיים (יהושע א' ח') "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".

מכאן היה רבי שמעון בן יהושע אומר:

לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שלא היה להם צורך לא למלאכה ולא לסחורה…
ושניים להם אוכלי תרומה.

במקום אחר עסקתי בדיון מקביל מהתקופה האמוראית (בבלי מנחות צט ע"ב):

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים "לא ימוש", ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ.

ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ.

המדרש בתנחומא משמר את הולדתו של הדיון או לפחות גלגול מוקדם בהרבה. בדור הראשון לחכמי יבנה אומר רבי יהושע שאפשר להסתפק בלחזור על 2 הלכות קצרות בכל בקר ובכל ערב. עמדתו, שכלל לא שייכת לפסוקים העוסקים במן, הוכנסה למדרש כדי לחלוק על עמדת רבי שמעון בן יהושע, חכם שאנחנו בד"כ בכלל לא מכירים, שמדרשו אכן נובע מהפסוקים (מובאה יחידה נוספת, שגם היא עוסקת בלימוד תורה בילקוט שמעוני על הנ"ך רמז תתקס"ז).

רבי שמעון מתפלמס עם חז"ל על מעמדם של הכוהנים. הוא טוען שרק מי שפנוי לעסוק בתורה כאוכלי המן או לכל היותר כאוכלי התרומה, הם הכהנים שהתפרנסו מהתרומות מהעם, זכאי לדרוש. "הדרישה" דהיינו המדרשים ובעיקר מדרשי ההלכה הם הדרך לפרש את התורה ולקבוע הלכות. אנחנו יודעים שההלכה הקדומה פורשה בידי כוהנים. אנחנו יודעים מהמשנה שהיה להם "מדרש כהנים" ומסורת הלכתית ואפילו אינסטנציה משפטית ואלו נמחקו בידי חז"ל. עמדתו של רבי שמעון היא עמדה אנטי-חז"לית מובהקת שקובעת שמי שמוסמך לדרוש את התורה הם רק הכהנים – האוכלים בתרומה. בזמן התנחומא, כשהמחלוקת הזו כבר הוכרעה מזמן, משתמש העורך בעמדת רבי שמעון כדי לחלוק בשאלה הקלאסית של הפוליס היוונית: מי רשאי ליטול חלק בחקיקה ובהנהגה. לדעת רבי יהושע כל אחד. מצוות לימוד תורה אינה כל היום וכל הלילה, ואינה סותרת עבודה. יש לפנות לה כמה דקות בכל יום ובכל לילה. לעומת זאת לדעת רבי שמעון, ממש כמו לדעת חכמי אתונה, רק מי שיש לו מספיק פנאי כך שאינו זקוק למלאכה רשאי להשתתף בעיצובה של "הפוליס העברית", המתעצבת באמצעות דרישת התורה.

רבי שמעון בן יהושע מזדעזע מהעובדה שיש לנו את רבי יהושע הפחמי, רבי יוחנן הסנדלר, רבי יצחק הנפח ועוד. רבי יהושע גויס בציטוט לא לגמרי קשור כדי להציל אותנו מהזעזוע. רק בסוף התקופה התנאית יאמר רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא (משנה, אבות ב' ב'):

כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון.

כך משמר המדרש, בשכבותיו הקדומות, את המהפכה האנטי-אליטיסטית החשובה של חז"ל (קידושין ס"ו א'):

תורה… מונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד.

מהפכה שבתקופת שלטון הכוהנים כלל לא הייתה יכולה לעלות על הדעת. 

שבת של שלום תורה והכללה.