בפתחה של פרשת תולדות מעמיד הזהר את כל המציאות באורח הומניסטי ואופטימי יוצא דופן על 3 דברים: התורה – שמוגדרת ככוללת את כל סודות הדברים, התשובה והאדם.
בתחילה הזוהר מתאר איך כל פרט בעולם נברא מכח הסודות (הם התורה). לאחר מכן הוא מספר, כיצד עוד טרם נברא האדם, הבהירה התורה שללא תיקון לא נוכל להתקיים. במילים אחרות, לדעת הזהר התקווה היא סוד הקיום האנושי.
כשאנחנו מנסים להבין את סודות הקיום, ובלשונו של הזהר "משתדלים בתורה" אנחנו משפיעים על כל הבריאה – כפי שיודע כל מדען. באורח אופטימי להפליא מאמין הזהר שאם נעסוק בסודות הקיום רק נתקן את העולם ולא נהרוס אותו. משל לא שמע הזהר על פצצות אטום (או המצאות הרסניות לתקופתו). נדמה שבכך חושף הזוהר את עיקר משמעותה של התורה: להשתדל בתורה פירושו לתקן. מסתבר שלדעת הזהר תיקון ותורה כמעט חד הם. אם כך כשאלהים הסתכל בתורה וברא את העולם, זהו סוד פשוט ביותר: כל בריאה, כל יצירה, כל חידוש, כל דבר העוסק בקיימות – של האדם ושל כל היקום – הוא ממילא תורה.
לא לחינם התורה היא זו שמגלה לאלהים את הצורך בתשובה עוד טרם בריאת העולם. אם תשובה היא לעשות את הדבר המתקן, הרי תורה היא "החוקיות" של הדברים כשהם עומדים על מכונם ואילו "השתדלות בתורה" היא התודעה הרפלקטיבית לגבי אפשרות התיקון ומעשה התיקון.
אפשר להבין את פתיחת פרשת תולדות הזהרית כתיאוריה פסיכולוגית, מעין תפיסה מקדימה ורדיקלית במיוחד של הפסיכולוג ויקטור פרנקל – שהעמיד את האנושיות והבריאות הנפשית על חיפוש משמעות. לפי הזהר בריאות נפשית היא לא רק עיסוק בלתי פוסק במשמעות במעשה ובתודעה (אגב, עיסוק שמעניק משמעות חריפה לגופניות האנושית ומערב בתיקון כל איבר ואיבר) אלא תפיסה שכל המציאות בנויה על משמעות וחוקיות של משמעות – על תקווה. או במילים אחרות על תקווה כתפיסת מציאות.
אפשר להבין את הפתיחה כטענה פילוסופית ברוח משנתו של א. ד. גורדון. התורה מזוהה עם הטבע, במשמעות מלוא הדברים הנבראים, ואלהים הוא הטבע עם "שארית" של רוח תודעה ומשמעות (נכון יותר לומר שהעולם הנברא הוא שארית המציאות של הרוח התודעה והמשמעות). אם כך, המעשה הדתי הוא הכרה במציאות הכוללת הזו ותפיסה של אחדות איתה. בשפה של הזהר האחדות עם הטבע מושגת באמצעות התודעה שכל איבר ואיבר מייצג חלק מהטבע, דהיינו תודעת חיבור כוללת וטבעית, ומצד שני שכל מעשה מטרתו ליצור תיקון של הטבע.
הזהר מבכה את העובדה שאיננו חיים כך. שאיננו קשובים לגורדון ולפרנקל. שאיננו חיים באחדות מתקנת עם הטבע. שאיננו מעניקים משמעות לכל מעשינו. שאיננו מבססים את חיינו על שייכות כולית לעולם, ועל תקווה ותיקון. ובלשונו של הזהר (זהר לפרשת תולדות דף קל"ד ב' – מתורגם):
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק וְגוֹ'.
פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר… בּא רְאֵה, כְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעָלָה בְרָצוֹן לְפָנָיו לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, הָיָה מִסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אוֹתוֹ, וּבְכָל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם, הָיָה מִסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אוֹתוֹ….
כְּשֶׁרָצָה לִבְרֹא אָדָם, אָמְרָה הַתּוֹרָה לְפָנָיו: אִם הָאָדָם יִבָּרֵא וְאַחַר כָּךְ יֶחֱטָא וְאַתָּה תָּדוּן אוֹתוֹ, לָמָּה יִהְיוּ מַעֲשֵׂי יָדֶיךְ לְחִנָּם, שֶׁהֲרֵי לֹא יוּכַל לִסְבֹּל אֶת דִּינְךְ? אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הִנֵּה תִּקַּנְתִּי תְשׁוּבָה טֶרֶם שֶׁבָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָעוֹלָם בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ וּבָרָא אֶת הָאָדָם, אָמַר לוֹ: עוֹלָם, עוֹלָם, אַתָּה וְחֻקּוֹתֶיךְ לֹא יִתְקַיְּמוּ אֶלָּא עַל הַתּוֹרָה. וּמִשּׁוּם כָּךְ בָּרָאתִי בְךְ אֶת הָאָדָם, כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסֵּק בָּהּ, וְאִם לֹא – הֲרֵינִי מַחֲזִירְךְ לְתֹהוּ וָבהוּ, וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל הָאָדָם קַיָּם… וְהַתּוֹרָה עוֹמֶדֶת וּמַכְרִיזָה לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ וְיִשְׁתַּדְּלוּ בָהּ, וְאֵין מִי שֶׁיַּרְכִּין אָזְנוֹ.
בֹּא רְאֵה, כָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, מְקַיֵּם הָעוֹלָם וּמְקַיֵּם כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה עַל תִּקּוּנוֹ כָּרָאוּי, וְאֵין לְךְ כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר בָּאָדָם שֶׁאֵין כְּנֶגְדּוֹ בְּרִיָּה בָּעוֹלָם… וְהַכֹּל כְּמוֹ שֶׁהַתּוֹרָה. שֶׁהֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה אֵיבָרִים וּפְרָקִים וְעוֹמְדִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, וּכְשֶׁכֻּלָּם נִתְקָנִים – נַעֲשִׂים גּוּף אֶחָד…
(והנה עוד הגדרה למהי תורה) בַּתּוֹרָה כָּל הַסּוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים חֲתוּמִים שֶׁלֹּא יְכוֹלִים לְהַשִּׂיג. בַּתּוֹרָה כָּל אוֹתָם דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים שֶׁהִתְגַּלּוּ וְלֹא הִתְגַּלּוּ. בַּתּוֹרָה הֵם כָּל הַדְּבָרִים שֶׁלְּמַעְלָה וּלְמַטָּה. כָּל הַדְּבָרִים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא הֵם בַּתּוֹרָה, וְאֵין מִי שֶׁמַּשְׁגִּיחַ וּמַכִּיר אוֹתָם.
בתחילת הדברים הצעתי לפתיחתא פירוש אונטולוגי ופסיכולוגי, אולם אני סבורה ש"הפאנץ' ליין" של הפתיחתא הוא אתי. אין מי שמשגיח ומכיר את התורה – התורה היא לעולם מה שעוד לא גילינו. מה שנגלה ונחשוף מתוך תודעת תיקון. היא תמיד הציווי האתי של מחר, שכיום עוד איננו מבינים אותו. העובדה שתפיסות המוסר שלנו משתנות במהלך ההיסטוריה היא היא גילוי התורה.
ביום בו הודיע טראמפ כי הוא מתכוון להצר בחקיקה את מקומם של טרנסים, בשבוע בו ציינו את היום למניעת אלימות נגד נשים, בחודש בו הכנסת עסוקה בבליץ חקיקה להרחבה דרקונית של סמכויות הממשלה, בשנה שבה אנו עסוקים בלהרוג ולהיהרג אולם איננו מצליחים לחלץ חטופים (או להגיע לאיזו ממטרות המלחמה) – הקריאה למוסר שעוד לא גילינו, והצורך בתקווה ומשמעות מהדהדים בחדרי הלב במלוא עוצמתם.
