הקדמה קצרה

המסורת על חלוקת התנ"ך לפרקים היא נוצרית ומאוחרת. המסורת היהודית הקדומה חילקה את התנ"ך לפסקאות המכונות "פרשות" (פרשת השבוע היא ביטוי מאוחר בהרבה ובכל שבוע יש בכל פרשה הרבה פסקאות כאלו.) פיסקה, שאחריה מתחילה פיסקה חדשה באותה שורה נקראת "פרשה סתומה", ופיסקה שהפיסקה שאחריה מתחילה בשורה חדשה (דהיינו רווח גדול יותר) נקראת פרשה פתוחה.

עיקר הדברים

הרשימה הקדומה ביותר שיש בידנו להפטרות קבועות, היא ביחס להפטרות החגים (שאכן משותפות לכל עדות ישראל) ומופיעה כבר בגמרא (מגילה ל"א א'):

ביום הכפורים קורין "אחרי מות" ומפטירין "כי כה אמר רם ונשא", ובמנחה קורין בעריות ומפטירין ביונה.

מרגש בעיני שלפני 1,500 שנה הגמרא קבעה מה נקרא ואנו קוראים זאת בדיוק, במסורת רציפה אחת. ליתר דיוק, כמעט בדיוק. כמעט בכל נוסחי עדות ישראל מתחילים לקרוא פסוק אחד קודם לפסוק שקובעת הגמרא. זו בחירה מוזרה  משום שהפסוק הקודם מתחיל באמצע משפט, והוא סוף של פרשה סתומה – דהיינו שייך לנבואה שעניינה אחר. השאלה היא מה ראו בעלי ההפטרה להוסיף את הפסוק (ישעיה נ"ז י"ד):

וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ, פַּנּוּ דָרֶךְ. הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי.

את התשובה מצאתי במדרש. הגמרא במסכת סכה (נ"ב א') קובעת:

דרש ר' עוירא ואיתימא ר' יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לו ליצר הרע… ישעיה קראו מכשול שנאמר: ״סוֹלּוּ סוֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי״. (ולרעיון קרוב ראו מועד קטן ה' א').

ומאוחר יותר ביתר הרחבה (במדבר רבה, ט"ו ט"ז):

אמרו ישראל לפני הקב"ה:
ריבונו של עולם, אתה יודע כחו של יצר הרע, שהוא קשה.
אמר להם הקב"ה: סיקלו אותו קמעה בעולם הזה, ואני מעבירו מכם לעתיד, שנאמר ישעיה ס"ב, י'): "סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן…" וכן הוא אומר (ישעיה נ"ז, י"ד): "וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי".
ולעולם הבא אני עוקרו מכם (יחזקאל ל"ו, כ"ו): "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם…" וגו'.

המדרש בווריאציות שונות קורא את הפסוק כמלחמה הולכת ונמשכת ביצרנו הרע. עלינו כל הזמן לסלול את דרכנו בעולם ולהסיר את מכשול היצר המפריע לנו בדרך העולה בית אל. זהו המהלך היהודי, ואם תרצו ההלכה-הליכה היהודית. זהו תפקיד התשובה במכלול החיים היהודיים. (ומכאן המשמעות המילולית של המילה חטא מלשון החטאה – "פספוס" של היעד והייעוד שלנו).

בפשט, הפסוק עוסק בגאולה,  אבל בעל ההפטרה קרא את הפסוקים מבעד לפרשנות המדרשית הרווחת. בעיקר כשמדובר על מדרשים מפורסמים שמזוהים בד"כ על פי ריבוי המקורות בהם הם מופיעים. לכן מבחינתו פשט הפסוק הוא שהפסוק עוסק בהתמודדות עם יצר הרע, לכן הוא פותח את הפטרת יום הכיפורים.

הנטייה של חז"ל ולמעשה הנטייה של מרבית הפרשנים הייתה לקרוא את התנ"ך באמצעות מדרשי חז"ל. רואים את זה לאורך כל פירושו של רש"י השזור מדרשים לאינספור ומעיד על עצמו שהוא בא רק "לפשוטו של מקרא". רואים את זה בהגדה של פסח שם אנחנו קוראים טקסט ארוך (ומשובש) מיחזקאל שקישורו לפסח קלוש, למעט ששיבושו הוא התאמתו למדרש שקושר אותו לגאולת מצרים בכלל ולקרבן פסח בפרט (בדמיך חיי – דם המילה ודם הפסח), כך שמי שאינו מכיר את המדרש כלל לא יכול להבין מדוע נבחר הטקסט הזה להגדה. ראינו תופעה דומה בהפטרה לפרשת וישב על מכירת יוסף בעבור נעליים (על מכירת אנשים ושאר עוולות) וכך גם בענייננו. חידושם המהפכני של האבן עזרא והרשב"ם במאות ה-11-12  הוא התייחסותם לפשט המקרא באופן דומה למה שאנחנו מתכוונים כשאנו אומרים פשט.

****

הגמרא ביקשה שנפתח את ההפטרה בגדולתו של האל, בשכינתו – המלכתו מעל כל העולם:

כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ: מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן.

זו אכן דרכם של חז"ל לקבוע הכרה בגדולת האל וציון מלכותו – שכינתו לפני כל תפילה ובקשה. כך קריאת שמע קודמת לתפילת העמידה על בקשותיה, בתוך תפילת העמידה גדולת האל והקדשתו קודמת לבקשותינו או לענייני היום. כך מקדים ראש השנה כיום המלכת האל (שזהו עיקר תוכנו אצל חז"ל) את יום הכיפורים בו אנו מבקשים כפרה. אבל בסופו של דבר מסורתנו התקבעה כך שמנהג הסליחות, (שמתואר לראשונה בספרד של המאה ה-11, (בספר "מאה שערים" לרבי יצחק אבן גיאת כמנהגן של "מקצת קהילות") קודם לראש השנה, שהציווי לפנות את מכשול הרוע קודם לקריאה שהאל רם ונישא, ושבפתיחת התפילה נקרא את ערכן של מצוות שאין קץ למידת השקעתנו בהן ממסכת פאה (אלו דברים שאין להם שיעור…).

המסורת שלנו הכריעה, שיש דבר יותר חשוב, ואפילו קודם למקומו של האל בעולם, והוא מקומנו שלנו – ליתר דיוק מקומנו המוסרי – יכולתנו וחובתנו לפעול לתקן ולהשתנות.

שנה של שינוי וטובה.