ספר דברים כולו הוא נאום ארוך מפורט ומלא פאתוס של משה רבינו. נאום שנפתח במילים (דברים א' א'):
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה…
על הפסוק הזה אומר המדרש (תנחומא, דברים א' ב'):
אמרו ישראל: אתמול אמרת (שמות ד' י') "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי" ועכשיו אתה מדבר כל כך?!
המדרש שואל איך משה המגמגם מצליח לנאום נאום ארוך כל כך?
****
מיום שגיליתי שבני לקוי השמיעה הוא "כבד פה וכבד לשון" ריתק אותי השינוי שעובר משה רבנו. מנהיגותו ונאומו הפכו לסלע תקוותי. השאלה איך הצליח משה לקוי הדיבור להפוך למנהיג ונואם הפכה עבורי לשאלה אקוטית ופרגמטית. המדרש שלנו נותן עליה שתי תשובות:
אמר רבי יצחק:
אם אתה, חייך, שנה (חייך שנה = בחייך תלמד) את התורה והתרפא. משה כבר למד את כל התורה…
ותשובה נוספת:
בא וראה, כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות ג' י'), לך "וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה" אמר לו משה: בייא (לשון צער ובושה כמו וי וי) אתה מעביר עלי? (שמות ד' י') "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי"!
אני הולך בשליחותך, והם בודקין אותי לומר שאני שלוחו של מקום, וגלוי לפניהם שאיני יודע להשיח עימהם. אין שוחקין עלי לומר, ראו שליח של מי שברא העולם ואת כל הלשונות, אינו יודע לשמוע ולהשיב?! הוי, בייא, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי…
בסוף ארבעים שנה שיצאו ישראל ממצרים, התחיל מפרש התורה בשבעים לשון, (שנאמר, דברים א' ה'): "בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת".
הפה שאמר, " לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי", אמר "אֵלֶּה הַדְּבָרִים".
והנביא צווח ואמר (ישעיה ל"ה ו'): "אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם"
למה? "כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה" (שם).
המדרש מכיל למעשה שני מדרשים שונים. לפי המדרש הראשון, מה שריפא ושינה את משה זה התורה עצמה – הלימוד והידע. לפי המדרש השני, מה שריפא ושינה את משה זה המדבר – המסע וההתנסות. המדרש הראשון מבוסס על מדרשים קדומים מאוד, עוד מהתקופה התנאית (המאות הראשונה-שנייה לספירה), שעומדים על כך שבמעמד הר סיני, במפגש עם התורה, כל עם ישראל התרפא ממומיו וממילא גם משה בכללם. המדרש הזה לימד אותי שאיני יכולה לסמוך על האופן האינסטינקטיבי בו ילדים לומדים לדבר. עלי להקנות לבני תורה.
המדרש השני, על פי סגנונו הסיפורי הארוך יותר, על פי שפתו, ועל פי העובדה שאינו מיוחס לאיש, הוא מאוחר בהרבה. לגישתו לא הלימוד ריפא את משה אלא ההתנסות בהנהגה, ההכרח לשאת דברים במשך 40 שנה, היציאה אל המדבר – אל מקום זר ולא מיושב הדורש הסתגלות חדשה. המדרש הזה לימד אותי שעלי להכריח את בני לדבר – לזמן לו אינספור התנסויות.
****
המדרש שואל מה מחולל שינוי באדם. והוא עושה את אותה דרך שיעשו אלף שנה אחריו שתי דיסציפלינות אחרות העוסקות בניסיון האנושי לשנות ולהשתנות. האחת היא התיאוריה הפסיכולוגית והשנייה היא התיאוריה החינוכית.
פרויד האמין שברגע שאנשים ילמדו תורה – את תורת נפשם, ויבינו מה מניע אותם – הם יעברו ריפוי ושינוי. כמה עשרות שנים אחריו יבהירו ויניקוט וביתר שאת קוהוט שהבנה איננה מספיקה, היא אולי אפילו אינה העיקר. החוויה של הטיפול הפסיכולוגי – מסע לו שותפים שני אנשים, מסע שמתקיים במדבר – מחוץ למציאות הרגילה, מסע שמקנה למטופל התנסות חדשה – הוא המפתח לריפוי ושינוי. קוהוט סבר שמה שמחולל שינוי וריפוי זה העובדה שהמטפל הופך להיות "זולת עצמי" חדש עבור המטופל, חלף הוריו וסביבתו הקודמת. סביבה חדשה מלאת אמפתיה ופתוחה להתנסות.
תהליך דומה, קרה בשדה החינוך. מאז ומעולם האמינו אנשים שהלימוד משנה אנשים. הם דיברו על ערכה של השכלה. בשפה היהודית דיברו על מצוות תלמוד תורה. אנשי עידן הנאורות שיכללו את האינטואיציה הזו לכדי תיאוריה מקיפה שעיקרה: אם אנשים ידעו, את כל שהתבונה הרציונלית יכולה ללמד אותם, הם ישתנו ויתרפאו – לא רק ברמה האישית אלא גם ברמה החברתית והפוליטית. בתי הספר המודרניים, שנוצרו עם עליית הנאורות ובהשראתה ביקשו לגאול את העולם באמצעות התורה – התבונה והמדע. ואז הגיע ג'ון דיואי – פילוסוף, פסיכולוג ואיש חינוך אמריקני (סוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20) ששינה את האופן שבו כולנו תופסים מהו חינוך. דיואי טען שלצורך למידה שינוי והתפתחות דרושה התנסות – חוויה. ידע שאינו מופנם תוך מסע במדבר, נותר מנותק מהאדם ואינו משפיע עליו. אם נתקלתם במקרה ב"למידת חקר" ב"פרוייקט אישי" ובשלל אמצעים חינוכיים מעין אלה – נתקלתם בדיואי.
בעיקרם התהליכים הללו עומדים על מה שמתאר לנו המדרש למעלה מאלף שנה לפניהם – ריפוי ושינוי הם תוצר משולב של תורה ומסע. ההתחלה היא תורה ואז מגיעה ההבנה שדווקא המסע הוא העיקר. האמת שגם בחדרי הטיפול של קוהוט וממשיכיו הרדיקלים ממנו, אנשי התיאוריה האינטר-סובייקטיבית המשיכו גם לפרש ולהסביר. האמת היא שגם בבתי הספר של דיואי ושל ממשיכיו הרדיקלים ממנו הקנו גם ידע.
כשקוראים את המדרש ביתר עיון מגלים שכבדות הלשון של משה אינה זהה בשני חלקיו. במדרש הראשון מטרת הריפוי היא שמשה ילמד לדבר. במדרש השני מטרת הריפוי היא שמשה ילמד לדבר בכל לשון ואף יוכל לפרש ולתרגם מלשון ללשון. מסתבר שככל שהמיומנויות הנדרשות הופכות מורכבות יותר, עולה ערך ההתנסות על הקניית הידע הפשוטה – במדרש, בפסיכולוגיה ובחינוך.
****
תפקידו הצבאי של בני כבד הלשון הוא להדריך קבוצות. בעברית ובאנגלית. מעבר לגאוותי ושמחתי, מבחינתי זוהי עדות אישית, שדרכו של המדרש אכן מובילה לשינוי וריפוי – לתורה ומסע.
