בפרשת וארא משה מבטיח לעם העבדים המעונה חירות וגאולה (שמות, ו' ו'-ט'):
וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם… וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ… וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה… וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.
איך ייתכן שהעם נאטם לתקוות לחירות? לתקוות לגאולה? מי מאיתנו לא היה רוצה שאלהים יתגלה אליו ויבטיח לו גאולה שלמה מכל מצוקותיו? זו בדיוק השאלה שמטרידה את אחד מקובצי המדרשים הקדומים ביותר שיש בידינו. המדרש התנאי מכילתא דרבי ישמעאל (מכילתא כ"ח על שמות פרק ו' פס' ט'), שואל:
רבו מוציאו לחירות ואינו שמח?!
אם כן, למה נאמר "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה"?
אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה.
המדרש מלמד אותנו שגם גאולה היא שינוי. ושינוי, מטבעו, מחייב אותנו לזנוח את הרגלינו הנוכחיים. אפילו שינוי שמגשים את כל חלומותינו מחייב פרידה ממשהו. אפילו כשהדבר שממנו אנו נפרדים הוא עבודה שזרה לנו, שבכלל לא מתאימה לנו, קשה לנו לוותר עליה אם היא הדבר שאנו רגילים בו. המדרש מבקש מאיתנו לחשוב מהי "העבודה הזרה" שאנו אוחזים בה? ממה איננו יכולים להיפרד אפילו אל מול תקוות גאולה?
