בפרשת בהעלתך צווה משה רבנו להקים מערכת כריזה ותעמולה  – החצוצרות. (במדבר י' א'-י'):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף… וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה, וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת.  וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד… וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת.  וּבְהַקְהִיל, אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ… וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת, וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת… וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם…

עיון בפסוקים מראה שבאופן מובהק ביותר על דברים משמחים משמיעים קול תקיעה: בשמחות, במועדים, בראשי החודשים ובהתקהלויות בפני אהל מועד. לעומת זאת על מלחמה מריעים בחצוצרות וגם על היציאה למסע מריעים. התורה ממש מדגישה את האבחנה בין תקיעה לתרועה כשהיא מצווה שבהקהלת הקהל יתקעו אבל לא יריעו.

יש עוד שני מקומות שהתורה מצווה בהם על תרועה מלבד המלחמה והמסע. ראשית מצווה התורה בפרשת בהר על תרועה ביובל (ויקרא כ"ה ט'-כ"ג):

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ. יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ… בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ… וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ.  כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. 

מצוות תרועת היובל מסבירה את הקשר בין תרועת המסעות לתרועת המלחמה. אנו מריעים כשיש איום על הבית שלנו. שנת היובל מתוארת בתורה כקריאת דרור (דהיינו חירות) וצדק חברתי. עם זאת התורה מכירה בכך שהיא מערערת את הבעלות על הקרקע. היא הופכת את כולנו תמיד לגרים ותושבים, ואת בעלותנו הקניינית הפשוטה בארצנו לזמנית בהגדרה. שנת היובל, ממש כמו המסע במדבר, וממש כמו המלחמה, על אף ההקשרים השונים מאוד שלהם הם זמן תרועה. הם זמן של ערעור הבית שלנו במובנים עמוקים מאוד.

המקום השני בו מצווה התורה על תרועה הוא בראש השנה. על אף שהוא חל בראש חודש, שככלל, כפי שראינו, הוא יום תקיעה מצווה התורה (במדבר כ"ט א'):

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.

בפשט התורה ראש השנה אמור ליצור את אותו ערעור על הבטחון הטבעי והמעט עיוור שלנו לצורך בקשת הבטחון בה', כהכנה ליום הכפורים. מכאן כבר ברור מהו אופיו של ראש השנה בעיני התורה. נדמה לי שהשנה אנחנו נחגוג את ראש השנה כמצוות התורה. (ואגב מכאן גם ברור שהפסוק (תהילים פ"א ד') תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. אינו מתייחס לראש השנה אלא לתקיעה עליה מצווה התורה בכל ראש חודש. משום שבראש חודש תוקעים ואילו בראש השנה מריעים.)

****

בפרשת מטות יוצא עם ישראל לנקום במדיינים (במדבר ל"א א'- ז'):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים… וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן… וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ…

כשעם ישראל יוצא לנקום במלחמה קשה במדין, האויב המיתולוגי של ישראל לפי ספר במדבר, אזי כמצוות התורה יוצא הכהן עם הצבא להריע בחצוצרות. מלחמה היא עת חיל ורעדה, ואנו מבקשים להיזכר בה לפני ה' אלהינו ולהיוושע. על הציווי הזה דורש המדרש (תנחומא במדבר ל' ב'):

"וַיְדַבֵּר ה'" וגו', "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

ילמדנו רבנו:
כמה תקיעות תוקעין בערב שבת כדי לבטל את העם מן המלאכה?

כך שנו רבותינו:
שלשה תקיעות תוקעין בערב שבת.
כיצד?
חזן הכנסת נוטל את החצוצרות ועולה לגג גבוה של עיר ותוקע, כל מי שהיה רחוק מן העיר, היה נפטר ממלאכתו.
וחזר ובא ותוקע שנייה, הקרובין נכנסין לעיר.
שלישית תוקע, והיו מטמינין את החמין ומדליקין את הנר.
…

השבת מתקדשת בחצוצרות, וכן ראשי חדשים והמועדות… וכשהיו נוסעים, בחצוצרות נוסעים ותוקעין… וכשמתכנסין, מתכנסין בחצוצרות… וכשהצר מיצר, תוקעין בחצוצרות…
וכשהלכו למלחמה למדין, בחצוצרות עשו נקמה, שנאמר: "וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ".

ראשית מלמד המדרש שכמו לירושלמים גם בזמנם של חז"ל היו צפירות להודיע על כניסת השבת (מבוסס על הגמרא בשבת ל"ה ב'). אבל בעיקר בולט במדרש שהוא כלל לא מבחין בין תקיעה לתרועה, בין המלחמה במדיין לכניסת השבת. המדרש על תקיעות השבת מובא בהקשר התקיעה של המלחמה במדין. התקיעה ביציאה להינקם מאויבינו מקבילה לשמחה על סיום שבוע העבודה וכניסתה של קדושת ומנוחת השבת, כמו שהיא מקבילה לשמחת המועדים וראשי החודשים. אכן חז"ל איבדו את המסורת מהי תקיעה ומהי תרועה גם לגבי ראש השנה. לא רק שהם מצווים בו גם על תקיעה וגם על תרועה במעורב, בניגוד למצוות התורה המפורשת, אלא שהם גם לא בטוחים בכלל מהי תרועה (ראש השנה ל"ג ב' ומשמע מההשוואה שבין שיעור תקיעה לתרועה שגם על התקיעה ישנה שאלה.) נדמה שחז"ל אינם מאמינים שישנו ערעור מוחלט או שמחה מוחלטת, אבל למקרא המדרש בתנחומא נראה יותר שבמהלך ההיסטוריה העקובה מדם וחורבן איבדנו את ההבדל בין השמחה הבוטחת והחוגגת לערעור המאיים. אבל התורה מבחינה ביניהם בחדות.

****

השבוע עסקו החדשות בהרחבה בנקמתנו באויבינו, בלבנון בעזה באיראן (ולהבדיל ר"ל גם בשדה תימן). ממש כמו חכמי המדרש, המונים שמחו בחדשות הללו כמו מדובר במועדינו ובראשי חודשינו. במקומות רבים חולקו ממתקים ברחובות, משל היינו ברחובות רמאללה או עזה בזמן הפצצות על ישראל. לאחר האובדן הנורא והמבעית שחווינו במלחמה הזו, לאחר ששונאינו נהגו בנו כחיות אדם, השמחה מובנת. רגשות הזעם, החרדה והנקם מבקשים את פורקנם.

רק רציתי להעיר שהתורה אכן מצווה עלינו לנקום באויבינו. אבל כשעם ישראל יוצא למלחמה במדין, ושולח 12,000 חיילים לקרב, גם כשאלהים מבטיח נצחון, מוציא העם חצוצרות תרועה לבקש שאלהים יזכור אותנו ויושיע אותנו. לא רוצה להשבית שמחות, אבל מדאורייתא, לנקמה יוצאים בתרועה ולא בתקיעה.

מאחלת לנו ימי תקיעה כהבטחת הנביא (ישעיהו כ"ז י"ג):

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

שבת של שלום ובשורות משמחות.

פורסם ביום 2.8.24.