נפתח בהקדמה הלכתית קצרה בענייני תרומה לצורך הבנת המדרש של השבוע. המשנה (שקלים ד' ד') מתארת:
מותר תרומה מה היו עושין בה? ריקועי זהב ציפוי לבית קדשי הקדשים.
רבי ישמעאל אומר.. מותר התרומה לכלי שרת.
רבי עקיבא אומר… מותר התרומה לקיץ המזבח…
המשנה מלמדת שהמקדש מתנהל לפי סעיפי תקציב מפורטים. הסעיף הקרוי "מותר תרומה" הוא מה שנותר בקופת המקדש מהמיסוי השנתי שחייב היה כל אדם להעלות למקדש בגובה מחצית השקל. תחילת המשנה מתארת שימוש גרנדיוזי בכספים הללו: פאר קיצוני של המקדש כך שהתקרה הפנימית בבית קדשי הקדשים (שכזכור לפי המשנה, איש לא נכנס לשם מלבד הכהן הגדול ביום כיפור) תהיה מצופה ריקועי זהב. בהמשך המשנה חולקים רבי ישמעאל ורבי עקיבא על השימוש הסטנדרטי יותר שעושים בכספים הללו. רבי ישמעאל קובע שמחדשים בכסף כלים לשימוש במקדש, רבי עקיבא אומר שקונים בהם "קיץ מזבח" דהיינו, "קינוחים" למזבח. כשאין קורבנות שהביאו העם או קורבנות חובה (לפי המועד ביום ובשנה) היו מעלים קורבנות "לקינוח", כדי שהמקדש יפעל כל הזמן.
***
המדרש בתנחומא פותח את דבריו לפרשת תרומה (תנחומא שמות כ"ה א'):
ילמדנו רבנו:
מותר תרומה מה היו עושין בה?
כך שנו רבותינו:
מותר תרומה – ריקועי זהב היו עושין מהן. צפוי לבית קדש הקדשים.
המדרש מצטט את המשנה. אבל רק את הרישא המפוארת. לא את מה שבפועל היו עושים בשנים רגילות. המדרש מבקש מאיתנו שבפתח פרשת תרומה נראה בעיני רוחנו את המקדש במלוא פארו. נדמיין את בית קדשי הקדשים(!) כשכולו בוהק בריקועי זהב. המדרש נחזה כמלמד הלכה, בענין מותר תרומה, אבל בפועל הוא מתאר געגוע.
מיד ממשיך המדרש:
את מוצא שתי תרומות בחר בהן הקדוש ברוך הוא: אחד למשכן ואחד לכהנים.
המדרש שם לב לקושי מושגי. פרשת תרומה כמו גם המשנה, המדברת על "מותר תרומה", עוסקות בתרומות למקדש או למשכן, הן תרומת מחצית השקל. אבל בד"כ כשמדברים על "תרומה", הכוונה היא תרומה לכוהנים מכל התוצרת החקלאית. זה מיסוי אחר. במיסוי הזה לא מגיע לבית המקדש כסף אלא היבול מגיע לכוהנים ישירות (במקדש או מחוצה לו) והם מצווים לשמור את היבול הזה טהור ולאכול אותו רק כשהם טהורים. בשלב הזה המדרש פשוט מסב את תשומת לבנו לכך. אלא שאז הוא מחדש "הלכה" שמעולם לא שמענו עליה:
תרומת כהנים – על מנת שיהיו בני תורה.
אמר רבי ינאי: כל כהן שאינו בן תורה, מותר לאכול על קברו תרומה.
אילולא זה היה כתוב בכל המקורות שמצאתי, הייתי בטוחה שמישהו סילף את התנחומא. חז"ל עוסקים באובססיביות בשמירת התרומה טהורה ובהקפדה על אכילה בטהרה באופן כללי. ההקפדה על טהרה וטומאה היא היוצרת דתיות ורמה דתית בעולמם. (במידה מרובה דומה לשמירת שבת אצלנו). יתר על כן, אין שום מקור הקודם לתנחומא שאומר שכהן חייב להיות בן תורה. המשנה (יומא א' ו') מתארת ללא קושי כהן גדול(!) שאינו תלמיד חכם, ואפילו שאינו יודע לקרוא. לעומת זאת לאכול תרומה על קבר זה חטא חמור. חילול הקדש כפשוטו. מדוע מתיר ינאי עבירה חמורה?
כדי להסביר זאת צריך להבין את המאבק הפוליטי בין הכהונה לחז"ל. כוהנים טוענים להגמוניה. הם אומרים שהם נושאי התורה "האמיתיים". שלהם ובדרכם הועידה התורה להנחיל את עצמה מדור לדור. כשמתגעגעים למקדש אכן יש להם טענה חזקה. מאות בשנים ניהלו הכוהנים את המקדש, ואת החיים היהודיים וההלכה היהודית. חז"ל רואים עצמם כמחליפים את מקום הכוהנים בכל המיסודים של היהדות – בהלכה, במערכת המשפט, בפרשנות התורה ובהנהגה הדתית והחילונית. כל עוד המקדש היה קיים המאבק ההגמוני לא הוכרע כי חז"ל לא יכלו להחליף את הכוהנים במקדש, המרכז הפולחני של היהדות. לאחר החורבן זה אפשרי וממילא המאבק הפוליטי מחריף באופן קיצוני. מסתבר שעבור רבי ינאי סימון הזהות הפוליטית קודם להלכה. לאכול תרומה על קבר כהן רק בגלל שהוא לא בן תורה זה כמו להשחית תפילין שמניחה אישה, להפיל ספר תורה שמחזיק רפורמי ולקרוע סידור קונסרבטיבי…
כך זה נראה מבחוץ. אבל המדרש ממשיך ונותן לכך הצדקה פנימית. הוא מסביר באריכות ואני אביא רק את המשפט הראשון והאחרון. מדוע כהן חייב להיות בן תורה:
אמר רבי יצחק בשם רבי יוחנן:
ראה מה כתיב (יחזקאל כ"ב כ"ו): "כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי".
ראה כמה חביבה תרומת כהנים שנתנה לכוהנים בני תורה.
אבל תרומת המשכן, קראה הקדוש ברוך הוא לשמו.
לפי המדרש כהן שאינו בן תורה (דהיינו תלמיד הגישה הרבנית) מחלל את המקדש. והנה המדרש הצליח לעשות את הלא ייאמן. להפריד בין המקדש לכוהנים. מה שהיה נראה בתחילה כהבהרה מושגית של השניות במילה "תרומה" הושלם למהלך שלם המפריד בין התרומות. יש את תרומת המקדש היעודה לאלהים שהיא מקודשת לעולם. ויש את תרומת הכוהנים "על תנאי" – תרומה ש"מותר" לטמא אותה אם הכוהנים אשמים בחורבן.
***
היסטורית, לפחות מנקודת מבט חז"לית, אכן הכוהנים חיללו את המקדש. בסוף תקופת הבית הם קנו את הכהונה מידי הרומאים וחברו אליהם. מונו כוהנים שנחשבו לא ראויים ומושחתים. הנתק בין הכהונה לעם אכן היה חריף ביותר, ואיים על מעמד המקדש והתורה ועל ההיבדלות בין יהודים לנכרים. מין הסתם מנקודת מבט כוהנית הבדלנות הלאומית החז"לית (וספיחיה הקיצוניים) היא שהחריבה את הארץ. ללמדנו שהמאבק הפוליטי לאחר חורבן, והצורך והרצון להנכיח את הנרטיב שמבהיר מדוע החורבן התרחש ("בגללם") מקצין את העמדות עד הפרת התורה.
***
אבל בעיני, אם רוצים להבין מה העביר את רבי ינאי על ד(ע)תו הכי כדאי לחזור לביוגרפיה. רבי ינאי הוא חכם ארץ ישראלי חשוב בדור המעבר בין התנאים לאמוראים. תלמיד של רבי יהודה הנשיא. הרב של גדולי האמוראים של הדור הראשון: רב, רבי יוחנן, ריש לקיש. האמוראים שהולכים להיות התשתית גם לבית המדרש הבבלי וגם לישראלי. דור התשתית של שני התלמודים. הוא אכן נזכר בתלמודים מאות פעמים. רבי ינאי הוא גם ממשפחת כהנים. אולם במסורת הארץ ישראלית הוא לא סתם ממשפחת כהנים – אלא משפחת כהנים דחויה ופסולה – מבני בניו של עלי הכהן (תלמוד ירושלמי תענית ד' ב'). במילים אחרות, המסורת הכוהנית קבעה שרבי ינאי ראוי לכרת. התורה הרבנית הקנתה לרבי ינאי מעמד מוביל. מסתבר שגם אז האישי הוא הפוליטי.
אז מה היה לנו: פוליטיקה, הגמוניה, שליטה בנרטיב החורבן, מעמד וכבוד אישיים – כך מושלכת ההלכה לטובת הזהות הפוליטית והאישית.
