התורה מצווה לחגוג את סוכות כך (ויקרא כ"ג מ'): 

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.

כידוע מנחמיה (פרק ח'), בתחילת ימי בית שני מתפרשת המצווה הזו כמצווה לקחת ענפים על מנת לבנות מהם סוכה, היא עיקר מצוות החג. אלא שעבור חז"ל מצוות נטילת לולב היא "פשט הפסוק". כשהמדרש האמוראי מסביר את מצוות נטילת לולב הוא מציע פירוש שנראה פרוע וחסר הקשר (ויקרא רבה ל' ב' בתרגום):

מהו (תהלים ט"ז, י"א) נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח?
אמר רבי אבין זה לולב.
כמי שהוא נוצח ונוטל ביין (בובר: באיין מהמילה היוונית לענף תומר).
משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ואין אנו יודעים מי הוא שניצח.
אלא מי שנשא באיין בידו אנו יודעים שהוא ניצח.
כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בראש השנה ואין אנו יודעים מי נצח.
אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעים שישראל הם המנצחים.

זה שלדעת המדרש ראש השנה הוא יום הדין, זוהי פרשנות חז"לית ידועה. זה שבכלל הדין נידונות גם המדינות כמו שאנו מפייטים ב"ונתנה תוקף" "ועל המדינות בו ייאמר… איזו למלחמה ואיזו לשלום" גם זה סביר. אבל מאיפה לוקח הדרשן את הרעיון שהדין הוא בינינו לבין העמים האחרים ובעיקר מדוע לולבים הם סימן לניצחון בעיניו?

המדרש הזה משיב אותנו ליסודה של מצוות ארבעת המינים. מקבים ב' (י' ח'-י') הוא המקור הקדום ביותר המצוי בידינו שמזכיר נטילת לולבים וערבות אגב חגיגות המקדש המטוהר:

מאת ה' הייתה זאת לחטא את הבית (=לטהר את המקדש) בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו.

המקבים חוגגים את סוכות (בחנוכה). הם לוקחים ערבי נחל וכפות תמרים כסמל לניצחון וכביטוי לשמחה. בספר יובלים (ט"ז, כ"ח-מ"א') מסוף התקופה החשמונאית אנו קוראים על תולדות החג כך: 

ויבן שם (אברהם) מזבח לה' אשר הציל (ממלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים) ושמח אותו (בהבטחה לזרע) בארץ מגוריו ויעש חג שמחה בחודש הזה (החודש השביעי) שבעת ימים אצל המזבח אשר בנה בבאר שבע ויבן סוכות לו ולעבדיו בחג הזה. ויעש את החג בראשונה על הארץ…  כן נחרת על לוחות השמים לישראל כי יעשו את חג הסוכות שבעת ימים בשמחה בחודש השביעי לרצון לפני ה' לחוק עולם בדורותיהם לכל ימות עולמים ושנים… וישבו בסוכות ויענדו עטרות ציץ על ראשם: כאשר יקחו ענף ערבה עבות מן הנחל ככה לקח אברהם לולבי כפות תמרים ופרי עץ הדר. ויסוב יום ביום עם הענפים את המזבח שבע פעמים ביום ובבוקר הילל והודה לאלוהיו על כל בשמחה.

לפי היובלים מקור החג הוא באברהם אבינו מתוך שמחה על בשורת הזרע אבל גם הודיה על הצלתו (ונצחונו) במלחמה. הוא סובב את המזבח עם לולבי כפות התמרים (ברבים), והדורות אחריו לזכר זה מסובבים את המזבח בדומה, אבל עם ענף ערבה עבות מן הנחל.

שני המקורות הקדומים ביותר שיש בידינו לגבי מנהג נטילת לולב קושרים את המנהג לניצחון צבאי. (ובשניהם מדובר על ערבה או לולב). אם כך המדרש שבפנינו משמר את המסורת הקדומה מהתקופה החשמונאית שמנהג נטילת לולב קשור גם לשמחה וגם לניצחון על אויבים. אם הדרשן יודע שיסודה של נטילת לולב הוא ניצחון על אויבים, הוא צריך למצוא הסבר, איזה ניצחון אנחנו חוגגים, וממילא מקשר את שמחת הסוכות ליום הכיפורים שנחגג 5 ימים קודם לכן. מכאן הוא מחדש את יום הכיפורים כמשפט בינינו לבין העמים. אולם מדוע נטילת לולב נקשרת ביובלים ובמקבים גם לשמחה וגם לניצחון? למה המקבים בחרו לחגוג כך את ניצחונם? ואיך נתווספו ההדסים והאתרוג?

****

בתרבות ההלניסטית נחגגו החגיגות לדיוניסוס, שהם קרנבל שמחה, באמצעות מקל שקושט בעלים ובאצטרובל בקצהו  וכונה "תירסוס". (החוקרת דניאלה דוויק אכן מציעה שפרי עץ הדר במקורו הוא אצטרובל). מהמאה הרביעית לפנה"ס, התפשט הנוהג בעולם ההלניסטי לחגוג עם תירסוס גם ניצחונות מסוגים שונים. בהקשר זה מבחין פלוטרכוס, ההיסטוריון היווני בן המאה הראשונה לספירה, בין שימוש בעלי דפנה לקישוט התירסוס שמאפיין ניצחון בקרב, לקישוט בעלי הדס שמאפיין ניצחונות אחרים. כשיהודים הלניסטים קישטו את "התירסוס" שלהם בהדסים הם למעשה אמרו בכך שניצחונם לא היה באמצעות קרב אלא בדרכים אחרות. למשל מאת ה'…

כשיהודים החיים בתרבות ההלניסטית קוראים "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם"… ברור להם מה פשט הציווי. כך בדיוק חוגגים שמחה. ככל יהודי מסורתי מאז ומעולם הם מניחים שאין פער בין תרבותם לבין הציווי המקראי.  מכאן גם ברור איך כפות התמרים הופכות ללולב שצורתו מקל. בתרבותם השמחה והניצחון על האויבים מעורבים זה בזה שכן הטקס לציון הדברים דומה. בדיוק את אופן ההבנה הזה משמר המדרש.

המדרש שהיה נראה מדרש פרוע וחסר הקשר שמנסה לקשר את חג הסוכות לימים הנוראים באופן מלאכותי, תוך פרשנות מלאכותית למושג יום הדין, ופרשנות חסרת בסיס למצוות נטילת לולב, מתברר כמתאר באופן ריאליסטי כמעט את ההקשר ההיסטורי של מצוות נטילת לולב, כפי שיתארו אותו חוקרים יותר מאלף שנה מאוחר יותר.

חג של שמחה ניצחונות ומדרשים.