יום הכיפורים הוא יום הסליחה. אנו מבקשים שהאל יסלח לנו. אנו נדרשים לבקש סליחה זה מזו. אנו מצווים לסלוח. האם אכן הכל ראוי לסליחה? האם עלינו למחול לכל אחד על כל דבר? האם מי ששדד או היכה באכזריות או אנס ראוי לסליחה? ומה עם מי שפגע בערכים הבסיסיים ביותר שלנו? מי שהפיץ והנחיל רשעות? המורכבות של רעיון הסליחה מקבל בעיני ביטוי מבריק במדרש התלמודי (יומא, כ"ב ב'-כ"ג א'):
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:
כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם.
והכתיב (והרי כתוב) (ויקרא י"ט, י"ח): "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר"?!
ההוא בממון… (על פגיעה ממונית חייבים למחול)
וצערא דגופא לא (על פגיעה בגוף לא חייבים למחול)?!
והא תניא (והרי שנויה ברייתא): "הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר (שופטים ה', ל"א): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ"?
לעולם דנקיט ליה בליביה (לעולם, הכוונה, ששומר לו בלבו, בלי לומר לו כלום).
והאמר (והרי אמר) רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו?!
דמפייסו ליה ומפייס (שמפייס אותו, הפוגע, והוא מתפייס).
רבי שמעון בן יהוצדק אומר שתלמיד חכם חייב לנקום ולנטור. הגמרא לא מבינה, הרי זה איסור מפורש מהתורה. אז הגמרא מתחילה להגביל את האמירה. חובה לסלוח על נזק ממון. ראוי לסלוח על נזק לגוף. אולי מותר לשמור טינה קטנה בלב. וגם זה רק אם הפוגע לא התאמץ להתפייס. אז על מה נשאר לנקום ולנטור?
הריטב"א (יום טוב בן אברהם אשבלי, ספרד, המאה ה13-14) אכן תוקף בחריפות את המהלך המדרשי, ומתרץ שתלמיד חכם חייב לנקום ולנטור על "מילי דשמיא" – על דברים שהם פגיעה באל. בשפה שלנו היינו אומרים – על דברים שהם פגיעה בלוז האידיאולוגיה שלנו או האמונה שלנו. אבל לדעת הריטב"א חובה לסלוח על כל השאר.
אני חושבת שיופיו של המדרש הוא בבלתי אפשריות שבו. מי שמוכן לקבל כל דבר אינו תלמיד חכם – אין לו שום עמוד שידרה ערכי, אין לו בכלל "מילי דשמיא". אולם מי שאינו סולח (בעצם על הכל) הוא חוטא. הוא מייצר חברה בלתי אפשרית. הרי בסופו של דבר גם נזק ממון וגם נזק גוף הם פונקציה של ערכים. זכות הקניין היא ערך, ממש כמו האוטונומיה על הגוף – וערכים אחרים מגבילים אותן. הרעיון של תרומות ומעשרות או חוקי המיסוי (למשל) הם פגיעה בממוננו. האם עלינו לסלוח על כך? האם זהו נזק ממון או פגיעה אידיאולוגית? או שזה בכלל לא ממוננו כי רק ערכים מגדירים מהו הממון שלנו? ברית מילה כמו חובת השירות בצה"ל (למשל) הם פגיעה בגוף. האם עלינו לנטור על כך? מתי אי אפשר בלי סליחה ומתי מוטל עלינו לנקום ולנטור? הגבולות שמציב לכך המדרש הם בעצם בלתי אפשריים לסימון.
יופיו של המדרש הוא בכך שהוא מסיים בתהליך של פיוס והתפייסות. הוא אינו מעמיד את פתרון המתח בהגדרה רציונלית אלא בתהליך הבינאישי. במפגש הבינאישי הוא מבקש מאיתנו להגדיר מחדש את גבולות הערכים שלנו לעומת הקשר עם הזולת. הפניה שלו אלינו והיפתחות הלב שלנו אליו הם אלו שמשנים כל הזמן את הגבולות בין עמוד השידרה הערכי שלנו לבין הגמישות הנדרשת מאיתנו. התהליך הבינאישי מלמד שאין תשובה אחת לשאלה על מה ראוי לסלוח. זה קורה או לא קורה במפגש בין הפוגע לנפגע ותלוי באיכותו של המפגש.
מרכזו הרעיוני והריגשי של המדרש היא אמרתו של רבא המעמידה את הסליחה על "העברה על המידות". הביטוי הזה שחוזר אצל חז"ל פעמים רבות כביטוי ליכולת לסלוח ולהשתנות הוא בעיני לוז רעיון הסליחה והתשובה כאחד. משמעו של הביטוי הוא שממש כמו שלמרחבים יש מידות במטרים או בסנטימטרים ושהמידות הקשיחות הללו קובעות את צורתם של כל הגופים. גם לאישיות שלנו יש מידות. ואלו קובעות בקשיחות מי אנחנו. כמה סנטימטרים של נדיבות וקמצנות יש בנו? של סדר ובלגן? של צורך באהבה או כבוד או כח? כמה מטרים של נטייה מיסטית? של צורך ויכולת באינטימיות? של מוחצנות ומופנמות וכיוצ"ב. מידותינו אלו אותם דפוסים (וערכים בכללם) ש"נוחים" לנו. שהם למעשה האישיות שלנו.
המדרש מסכים שישנם דברים שאכן לא ראוי לסלוח עליהם, שתלמיד חכם לעולם לא יסלח עליהם. אבל לא רק שהתלמיד החכם הזה זוכה לתיאור הלא מחמיא "נחש", אלא שהמדרש גם לא מוכן להגיד לנו מה הם הדברים שלא ראוי לסלוח עליהם. במקום זה הוא מבקש מאיתנו להרחיב כל הזמן את מידותינו. הרעיון של סליחה ותשובה זו היכולת להעביר על מידותינו, לשנות אותן, להיות מוכנים להגדיר את אלו מחדש. המדרש מספר לנו שהתהליך הזה קורה בראש ובראשונה בתהליך של מפגש בין אישי – בתהליך של פיוס והתפייסות.
המדרש נלחם במחשבה שערכים ואפילו אלו "מילי דשמיא" מנותקים מהמידות האישיות שלנו ומההקשר החברתי והבינאישי שבו הם נידונים. לפי המדרש הם אינם נבלעים באלו ואסור שייבלעו באלו אבל אצל אנשים שעוסקים בתשובה ובסליחה הם לגמרי מתגמשים אל מול הללו ומשנים את פניהם.
