בפרשת כי תבא מופיעה באריכות רבה רשימה ציורית מאוד ומעוררת אימה של קללות שיבואו עלינו אם לא נעבוד את ה' בשמחה(!). רק כדי לסבר את האוזן במה מדובר: באחד משיאי אימתן של הקללות, מתוארים הורים שאוכלים את ילדיהם מעוצמת הרעב ואף מסרבים לחלוק את הבשר עם שאר בני הבית…
בתורה בכלל יש לנו שתי פרשות כאלה, המכונות "פרשות התוכחה" או "פרשות הקללות". האחת קצרה יותר בספר ויקרא (פרשת בחוקתי) והארוכה בספר דברים, בפרשת כי תבא. (בשני המקרים לפניהן ואחריהן יש גם רשימה של ברכות מהן נהנה אם נתנהג כראוי.) מה מקומן של הקללות? איך אנחנו צריכים להתייחס לזוועות שישנן במציאות האנושית? האם המוסר של התורה פסימי או אופטימי? בדיוק בשאלות הללו דנה מסכת סופרים (חיבור ארץ ישראלי מהמאה ה-8 לספירה לערך, שעוסק בעיקר בדיני ספר התורה והתפילה). בפרק י"ב במסכת סופרים נדונה השאלה איך מחלקים את קריאת התורה כשמגיעים לקללות. כדי להבין את הפרק צריך לזכור שבארץ ישראל קראו את התורה בשבתות במחזור של 3.5 שנים וככל הנראה לא היה מנהג קבוע ואחיד מה בדיוק קוראים בכל שבת. כשאין מנהג קבוע הקוראים בתורה צריכים לחלק את קטע הקריאה של השבת ל"עליות". דהיינו לשבעה מקטעים שבכל אחד מהם עולה מישהו לתורה ומברך את ברכת התורה לפני שהוא מתחיל לקרוא ואחרי שהוא מסיים. בניגוד לנהוג אצלנו מי שעלה לתורה היה צריך לדעת לקרוא בטעמים את המקטע שלו, כיוון שכל מי שעלה גם קרא, כפי שנהוג אצל יהודי תימן עד היום. מסכת סופרים קובעת (י"ב א'-ב'):
מפסיקין בברכות ואין מפסיקין בקללות.
אמר רבי חייא בר גמדא: מה טעם? דכתיב (משלי ג' י"א): "אַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ" – אל תעשם קוצים קוצים.
אמר רבי לוי: אמר הקב"ה, אינו דין שיהו בני מתקללין ואני מתברך.
אמר רבי יוסי בר אבין לא מטעם הזה אלא זה שהוא עומד לקרות בתורה פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב.
המסכת קובעת שאת פרשת הברכות אפשר לחלק למקטעים שונים. אבל דווקא את פרשת הקללות הארוכה מאוד לא מחלקים לכמה עליות. לדעת רבי חייא הפסקה בקריאה באמצע התוכחה עלולה לרמוז שאנחנו מואסים = "קצים" בתוכחה. שאנחנו מחלקים את מדקרות הטקסט הקשה הזה. רבי חייא אומר לא לעשות אותו "קוצים קוצים" אלא זר קוצים אחד. אכן מדובר בטקסט קשה מאוד לקריאה. רבי חייא מבקש מאיתנו לא לנוח. להמשיך עד הסוף את מלוא האימה. ממש "אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת"…
לפי הגישה הזו יש ערך דתי חינוכי ופסיכולוגי לעמוד מול כל אפשרויות הזוועה האנושית בעיניים פקוחות ואוזניים כרויות ולמצוא בהם משמעות.
רבי לוי חולק. הוא סובר שכשאנחנו קוראים על כל הזוועות שיכולים לקרות לבני אנוש לא ראוי שנברך את אלהים לפני ואחרי, כפי שמברך כל מי שעולה לקרוא בתורה עד ימינו אלה. לגישתו ברכה במצב כזה יוצרת ניכור בלתי אפשרי בין האל לאדם. בניגוד לרבי חייא שראה באימה האנושית ערך דתי לדעת רבי לוי זהו מצב אנטי-דתי. ממילא לפי השיטה הזו לא רק שלא מפסיקים בקללות אלא שצריך לקרוא קצת לפניהן וקצת אחריהן, דהיינו לקרוא קצת ברכות ונחמה כדי שנוכל לברך את אלהים. לדעתו אנו חייבים לזכור את הטובה והשמחה שיש בחיים על מנת שנוכל לברך את האל באמת.
רבי יוסי סבור כמו רבי לוי שאכן צריך להתחיל ולסיים את קטע הקריאה בתורה בברכות. אולם לדעתו הטעם איננו דתי, דהיינו אינו טמון ביחסים בין האדם לאל, אלא בפסיכולוגיה האנושית. בניגוד לרבי חייא שסבר שיש ערך במכלול הקללות רבי יוסי סבור שכבני אדם אנחנו חייבים לפתוח בטוב ולסיים בטוב. איננו מסוגלים ואף איננו צריכים לעמוד מול האימה שבמציאות האנושית בעירומה. כדי להתמודד עם המציאות ולמצוא בה משמעות, אנו חייבים לראות גם את המציאות הזוועתית ביותר בתוך מכלול מציאות שיש בה גם ברכות גדולות. בתוך המציאות שיש בה תקופות, בחיינו האישיים כמו הלאומיים, מלאות שמחה עוצמה ושפע.
השאלה הטכנית, איך מחלקים את הקריאה בתורה נקבעת על ידי תפיסה מורכבת וכוללנית של הפסיכולוגיה האנושית. האם מה שמניע אותנו להיות אנשים ראויים ומוסריים זו האימה או דווקא הברכה? מה מייצר אצלנו חוויה דתית? עם מה אנחנו מסוגלים בכלל להתמודד באופן קונסטרוקטיבי?
בימים הללו, חלקים לא מבוטלים מפרשות הקללה משודרים בכל בית, בכל אמצעי התקשורת והמדיה החברתית. המדרש של מסכת סופרים קורא לנו לשים לב איך אנחנו מתמודדים עם הזוועות הללו. האם וכיצד אנחנו מצליחים למצוא בהן משמעות. אנו מתבקשים להטות אוזן לרבי חייא ולא להתעלם מזוועות המציאות. אנחנו נדרשים להטות אוזן לרבי לוי ורבי יוסי ולא לשקוע בזוועות באופן אובססיבי. למסגר אותן בתוך מכלול המציאות.
(עוד על עמדתו של רבי חייא במאמר קללות ואקולוגיה.)