לפי הזהר שני ניסיונות בריאת העולם הראשונים (שבבראשית פרק א' ופרק ב') נכשלו בהכרח דווקא כיוון שהם נבראו באופן אידילי, בתוכנית סדורה, המבוססת על חכמה בינה ודעת. ממש כמו שכל אידיאולוגיה "גדולה" שמתיימרת להנדס את כל המציאות – סופה חורבן, כפי שההיסטוריה מוכיחה. נח "פסל את הראשונים", משמעו שמנח למדנו שהבריאה היחידה שיש לה תולדות בעולמנו היא הבריאה הפרגמטית, החומרית, הבריאה של יצירת ילדים ושל להיות איש האדמה.

בעיני, המדרש הזהרי הזה מרתק משתי בחינות: ראשית, במידת ההסתמכות שלו על מדרשו של רבי אבהו. כלל לא ניתן להבין את המדרש הזהרי בלי להכיר את המדרש האמוראי. יתר על כן, המדרש המקורי עורר בעצמו פולמוס בשל טענתו כי יש בתורה חלקים שכבר נפסלו. בזוהר המדרש הופך לרדיקלי יותר, משום שהזוהר טוען כי לכל מבנה אידילי בהכרח אין קיום.

העובדה הזו מביאה אותנו לחלק השני המרתק במדרש הזהרי. הזהר, באמצעות ההסמלה של הספירות לגוף האדם, הופך את העולם האלהי לשקול לעולם האנושי. טענתו כלל אינה עוסקת ישירות בעולם האנושי. העולם האנושי הוא רק סמל וייצוג לעולם האלוהי, הן הספירות עצמן. ממילא לטענתו ההתגלות האלהית עצמה אינה יכולה להיות עולם אידילי. ישנו עולם עליון של חכמה בינה ודעת אולם ישנו עולם אלהי תחתון. עולם שהוא הרבה יותר כאוטי. עולם שדומה הרבה יותר לאופן שבו אנו יוצרים באמצעות דחפים יצריים שגואים ושוככים מאשר ליצירות שהן תולדה של שכלנו ובינתנו. הזוהר סבור שחורבן הבריאה הראשונית מלמד שאין קיום לאלהים שמתגלה כמו אדריכל מחושב עד אין קץ. אלהים מתגלה אלינו באופן אחר – אופן שאין סקסי ממנו, במובן זה שאין חי ומרגש ממנו, אבל הוא אינו סדור, הוא אינו תמידי, ולעיתים הוא אפילו מפחיד – כמו מבול.

שבת של שלום התגלות ופריון.